אביה190

אני במקומי לא הייתי דואגת לי. כי אין שום סיבה. באמת. הכל בסדר ורגיל לחלוטין. בינג'ים הם כבר עיניין שבשגרה, גם להתקפי חרדה התרגלתי, לדיכאון, לתחושת החדלות והאין אונים. באמת שהכל בסדר. זה לא שקשה לי לנשום בתוך הבועה של המחשבות ההרסניות ועוד המון הערות ועצות וביקורת עאלק בונה מאנשים חסרי רגישות, אני פשוט מעדיפה לא לנשום את כל הרעל הזה לתוכי. התרגלתי. והכל טוב. באמת. מתכוננת למבחנים שממתינים בסיבוב, סתם שיגרה רגילה של סטודנטית רגילה. אז נכון שיש רגעים ביום שאני רוצה לצעוק עד שאמות הסיפים של העולם הזה ירעדו, לפחות של העולם שלי. אולי זה מה עוד...

לא מאמינה שאני אומרת את זה. אני משתחררת! נושמת את האויר האפלולי של חניון בית החולים ומרגישה בת חורין אמיתית. מרשה לעצמי לערוך חגיגה קטנה בלב לרגל חזרתי לחוף המבטחים של גבולות המשקל התקין. יודעת שהדרך להחלמה מלאה עוד ארוכה אבל גם יודעת שמהסיבוב הזה יצאתי מנצחת. גאה לחלוק את הניצחון עם האנשים שהפוסט הזה יכול להיכתב בזכותם. תודה שתמיד האמנתם בי, גם כשלא הייתי מסוגלת להרגיש ראויה לאמון, עד שלא הייתה לי ברירה והאמנתי לכם. צדקתם. והרגע הקטן והמנצח הזה לגמרי שלכם. אוהבת❤

חזרתי. מצבי רע מתמיד. אחרי שבוע קשה מכרגיל מצאתי את עצמי פנויה לחשוב על קורותי בשבוע האחרון. כהרגלי המגונה :) נטיתי להאשים את אלו שלמרות הכל מתעקשים לאהוב אותי, משום מה. אלו שאינם מניחים לי לשקוע בביצה שיצרתי לעצמי וממשיכים "להטריד" את מנוחתי בהצעות לטיפול ובתקוותם המחייבת. הייתה לי שבת שלמה לחשוב על החיים שלי בכלל ועל הבחירות שלי בשנה האחרונה בפרט. ואז זה היכה בי. אני פשוט ילדה מטומטמת. מוקפת בכל כך הרבה טוב ולא שמה לב אליו. נכון שקשה, אפילו קשה מאוד לפעמים, אבל אם רק הייתי טורחת להרים מבט ולהסתכל סביבי אולי לא הייתי ממשיכה לחפור את עוד...

אסירה בתוך הכלא שלי, שאני בניתי. ואני הסוהרת, כנראה הסוהרת הכי קשוחה בתולדות ההיסטוריה; ואני האסירה, בוודאי האסירה הכי מופרעת מעולם. והמפגש הזה בניהן מוליד בולמוסים נוראיים שגוררים הקאות נוראיות עוד יותר, בלופ אינסופי של הרס עצמי שאי אפשר לצאת ממנו. ואני, במקום לברוח על נפשי, מתמכרת. מתמכרת לחמש שניות של שקט מדומה שמפנה את מקומו לריקנות נוראה. לא יודעת איך יוצאים מפה, אם אני בכלל רוצה. אין לי מושג איך להוציא את עצמי מהבוץ הזה. רע לי. מאוד רע לי . ואני מאמללת גם את ההורים והחברות. מתישה כל בנאדם עם נכונות לעזור. ולא יודעת איך להפסיק. עוד...

יש לי הרגשה שהטיפול בכלל לא עוזר. אני מנסה לטפס מהבור הזה, וכל נסיון כזה מדרדר אותי עוד יותר למטה, בסגנון צעד אחד קדימה ושלושה אחורה. מיואשת כבר. אולי בכלל להפסיק לנסות?

רוצה לשתף ברגע מדהים שחוויתי ביום חמישי. היה לי יום קשה, מאוד קשה. הרגשתי שאין לי כוח יותר, פיזית ונפשית. היה לי מאוד קר. ממש רעדתי. לא היה לי מושג איך אני מסיימת משמרת באחת עשרה בלילה והולכת להמשיך ללמוד למבחן ביום שישי. הרגשתי שפופה, אין לי מילה אחרת. חשבתי כמה זה לא הוגן ולמה דווקא אני. למה נגזר עליי לחיות בצל ההפרעה האיומה הזאת? וכמה קשה אני נאבקת כדי לא לתת לה להגדיר אותי, ולרוב לא כל כך מצליחה. חשבתי על הגב והתמיכה שהייתי רוצה לקבל מהמשפחה, אבל אימא שלי עדין בשלב של השלמה עם המצב. הרגשתי איך המחשבות סוחבות אותי למטה ולי אין כוח עוד...

אולי אני בכלל לא רוצה להיות בריאה? מגיעה לבדיקות- בורחת לפני שמגיע תורי. פגישה עם הפסיכולוגית- לא מוציאה מילה מהפה!. מעקב אצל הדיאטנית- מבריזה. למה אני עושה את זה? אולי טוב ונחמד לי ככה? אולי לא כל כך רע לי כמו שאני מתלוננת? אולי אני בכלל לא רוצה להבריא?? נ.ב. מתנצלת שאני מוצאת כאן פורקן, אצל הפסיכולוגית אני לא מצליחה להוציא הגה.

היום התחיל ממש ממש טוב. לא יכולתי לאחל לעצמי פתיחת שבוע טובה מזו. קמתי מוקדם מלאת אנרגיה, התאמנתי, הפגישה עם הלקוח הסתיימה בהצלחה וישבתי עם חברה לקפה, נהנית מהבריזה הנעימה של הבוקר. לרגע הרגשתי מלאת חיים. שכחתי מהמבחן מעבר לפינה, מהלוז הצפוף לשבוע זה, מהפגישה המאיימת עם הדיאטנית בהמשך השבוע. ועכשיו, רק 7 שעות מאוחר יותר, התמוטטתי בבכי, אין לי מושג מאיפה הוא בא. לא מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה, לסיים כמה מטלות דחופות ולגמור כבר עם היום הזה.

לפעמים אני מסתכלת במראה. משתדלת להימנע מהמפגש הבילתי אמצעי הזה, ובכל זאת. כשעיניי נפגשות בעיניה של זו שבמראה אני מתמלאת תסכול, חוסר אונים ושנאה עצמית הרסנית. לכן אני שונאת מראות. היום, לראשונה, נעמדתי מול המראה מרצוני, הסתכלתי על זו שבמראה וניסיתי לראות אותה כמו שהמשפחה רואה אותה, כמו החברות, הקולגות במשרד, סתם אנשים שראו אותה ברחוב. הסתכלתי עליה ולראשונה הרגשתי שאני והיא- אחת. לראשונה חשבתי שאולי אני כן שווה משהו, אולי יש בי מעלות טובות שהופכות אותי לאדם בעל ערך ובילתי ניתן להחלפה. ניסיתי למשוך את הזמן, להאריך את הרגע. לא הצלחתי. העוד...

כשפתאום המוות לא נראה האופציה הכי גרועה. כשפתאום לא אכפת לי כבר מי ידע מה ומה הוא יגיד. כשפתאום כבר לא משנה מה השעה, מה עשיתי היום ומה לא הספקתי. כשלא מזיז לי איך אני נראית ומי רואה אותי. יודעת שצריכה עזרה, ועדיין. גאה מלבקש.

ולמה? למה אני כל כך תלויה במה אנשים יגידו או יחשבו? למה זה כל כך אכפת לי? למה אני נותנת לאנשים את הכוח הזה להפוך את היום שלי לטוב יותר או רע?? ועוד לאנשים שלא תמיד מבינים את הכוח שלהם עלי. למה אני לא יכולה להתעלם, פשוט לתת לדברים להיכנס באוזן אחת ולצאת מהשניה, לא לתת להם לחלחל עמוק ולהרוס את מה שאני כל כך מתאמצת לבנות? איך עושים את זה? רוצה לחיות בבועת זכוכית. מוגנת.

אפשר לחשוב שהחיים בצל הפרעת אכילה שחורים משחור, קשים ומתסכלים. אולי זה יכול להרגיש ככה. אבל זה לא, לפחות לא תמיד. לפעמים אני רוצה לומר לחברות שלי תודה. תודה רבה על שלמרות מצבי הרוח ההפכפכים, למרות התקפי הבכי, למרות השתיקות המוזרות, המבט הלא מובן. למרות שלפעמים אני יכולה להיות די בלתי נסבלת, ואני יכולה, הן עדין לצידי. רוצה לומר להן תודה על שאלה אכפתית בבוקר, חיוך של "הכל יהיה טוב", חיבוק ויד מלטפת. תודה רבה. רוצה לומר להן שהדברים הקטנים האלה, הנעשים לפעמים כלאחר יד, מפזרים קצת את העננים, גורמים לי להרגיש פחות לבד. רוצה להגיד להן שהרגעיעוד...