רוצה לשתף ברגע מדהים שחוויתי ביום חמישי. היה לי יום קשה, מאוד קשה. הרגשתי שאין לי כוח יותר, פיזית ונפשית. היה לי מאוד קר. ממש רעדתי. לא היה לי מושג איך אני מסיימת משמרת באחת עשרה בלילה והולכת להמשיך ללמוד למבחן ביום שישי. הרגשתי שפופה, אין לי מילה אחרת. חשבתי כמה זה לא הוגן ולמה דווקא אני. למה נגזר עליי לחיות בצל ההפרעה האיומה הזאת? וכמה קשה אני נאבקת כדי לא לתת לה להגדיר אותי, ולרוב לא כל כך מצליחה. חשבתי על הגב והתמיכה שהייתי רוצה לקבל מהמשפחה, אבל אימא שלי עדין בשלב של השלמה עם המצב. הרגשתי איך המחשבות סוחבות אותי למטה ולי אין כוח