לפעמים אני מסתכלת במראה. משתדלת להימנע מהמפגש הבילתי אמצעי הזה, ובכל זאת. כשעיניי נפגשות בעיניה של זו שבמראה אני מתמלאת תסכול, חוסר אונים ושנאה עצמית הרסנית. לכן אני שונאת מראות. היום, לראשונה, נעמדתי מול המראה מרצוני, הסתכלתי על זו שבמראה וניסיתי לראות אותה כמו שהמשפחה רואה אותה, כמו החברות, הקולגות במשרד, סתם אנשים שראו אותה ברחוב. הסתכלתי עליה ולראשונה הרגשתי שאני והיא- אחת. לראשונה חשבתי שאולי אני כן שווה משהו, אולי יש בי מעלות טובות שהופכות אותי לאדם בעל ערך ובילתי ניתן להחלפה.
ניסיתי למשוך את הזמן, להאריך את הרגע. לא הצלחתי. המח