123

אני לא מסוגלת לשרוד את העלייה במשקל, באמת לא יכולה. וזה גם לא שאני רוצה ולא מצליחה אלא בכלל לא רואה טעם לעלייה. אני אמנם קצת בתת משקל אבל חיה לצד ההפרעה בשלום, (לאחר כמה שנים של מצב על הפנים) כבר לא סובלת כמו שסבלתי ולא נמצאת במצב מסוכן מדי. אם אני עכשיו רואה את עצמי שמנה מדי אז לעלות עוד יהיה לא פחות מגיהנום...אני לא מצליחה להאמין שעלייה לא תהרוס אותי לחלוטין ואני גם לא מאמינה שדימוי הגוף שלי בסופו של דבר ישתפר בעקבותיה. אני פשוט לא רואה את עצמי יוצאת מזה ורק בא לי שיעזבו אותי בשקט. אין לי כוחות יותר :(

מהם הסימנים שמראים שההפרעה הפכה לכרונית? איך אפשר לזהות אם המצב עדיין לא כרוני או שהוא כבר כזה?

ניסיתי להיזכר באיך הכל התגלגל אצלי וזה עורר אצלי סקרנות לשמוע איך היה נראה הרגע שבו גיליתן/ם שמה שקורה לכן/ם זו בעצם הפרעת אכילה? איך קרתה ההתפכחות אחרי השלב של ההכחשה? (זה אולי נשמע מובן מאליו שכשאת מרעיבה את עצמך או משהו אחר זו הפרעת אכילה אבל הראש שלי אמר שאני באמת שמנה ושאצלי זה שונה וכל מיני תירוצים כאלה) וגם איך היה נראה הרגע שבו התחלתן להבין שיש את ההפרדה ביניכן לבין ההפרעה ושכל ההתנהגויות האלה הן הקול של ההפרעה ולא הקול האמיתי שלכן? אשמח לכל תשובה גם אם אתן לא ממש מצליחות להיזכר :)

אני מרגישה שאני מאבדת את זה לגמרי, מאבדת את עצמי, שאני לא מסוגלת להתמודד עם כלום, אני חסרת אנרגיות מכל הבחינות. מתחשק לי שיעצור הזמן כדי שאני אוכל לקחת נשימה, לקחת אוויר, לנוח מהכל. זה מרגיש לי שכולם מסביבי חיים את החיים ורק אני במין עולם משלי, קצת מנותקת, כלפי חוץ הכל נראה רגיל, אבל בפנים אני שבורה, עושה דברים מתוך הכרח ובכלל לא בא לי שום דבר יותר, מתפקדת כמו רובוט, הכל באוטומט. אני נמצאת בתחושה של בלבול כללי, תחושה מוזרה, גם הזיכרון טיפה מעורפל וזה דורש יותר מאמץ להתרכז ולהיזכר בדברים. אי אפשר להסביר את כל זה בהרעבה כי אני כמעט לא מעוד...

מה עושים כשאף אחד חוץ ממני לא מאמין שהרצון לרדת במשקל הוא לא של ההפרעה אלא שלי? מה עושים כשאני לא מסוגלת לשאת את העלייה וחושבת שהיא תהרוס אותי אבל מאיימים להפסיק לי את הטיפול ואני יודעת שאני אף פעם לא אהיה מסוגלת לעלות? (וחושבת שבכלל אין צורך כזה). אין לי סיכוי לבד, ברור שתהיה הדרדרות שאני מתה מפחד ממנה כי המצב סופסוף יותר טוב אחרי תהליך קשה אבל זה לא נתון להחלטתי אם יבחרו להפסיק. אני עומדת בתפריט עד שאני רואה את המשקל מטפס ואז מונעת מעצמי לעלות או גורמת לעצמי לרדת, שוב איומים, אני שוב חוזרת לעמוד בתפריט, המשקל שוב בלתי נסבל ואני שוב עוד...

מישהו שלא יודע כלום על המצב העיר הערה קטנה לא במקום וזה הספיק כדי להביא אותי להתפרקות. חזרתי לצמצם, לא כמו פעם אבל זה די משמעותי לעומת כל הנפילות שהיו לי מאז שהתזונה השתפרה. פתאום נהיה לי סוויץ' בראש..כאילו חזרתי אחורה, כאילו הראש שוב חזר לדפוסים הישנים. התבאסתי כי עברתי המון עד שסופסוף חוויתי את השינוי (לכיוון הטוב) במחשבות והצלחתי להיות יותר עמידה מול הדחפים. הרגשתי שאני בהדרדרות אבל לא הצלחתי לחזור לעמוד בתפריט. המשקל בירידה, זאת המגמה בגדול, פה ושם היו עליות אבל הוא ירד כל פעם קצת. הטיפול כנראה מתקרב לסיומו, המטפלות הבהירו שהמצב מעוד...

אני לא מצליחה להשלים עם לעלות במשקל. אני מרגישה שהמשקל שקבעו לי גבוה לי מדי. הוא המשקל הכי גבוה שהייתי בו ובכלל הגעתי אליו אחרי הצמצומים והטיפול הקודם. אני בירידה מאז הפגישה הראשונה אצל הדיאטנית. אני במשקל תקין מינימלי כרגע, ונכון שאני רוצה לרדת לתת משקל, אבל למה אני לא יכולה לפחות להישאר במשקל הנוכחי? אם הייתי מגיעה במשקל הנוכחי לא נראלי שהיה צורך שאעלה אלא שפשוט לא ארד. היא הגדילה את התפריט ולא תמיד אני מצליחה לעמוד בכולו אבל אני באמת משתדלת..לא ירדתי בכוונה וגם לא חשבתי שארד כי הכמות עכשיו יותר גדולה מאשר הכמות כשצמצמתי, אבל כמובן עוד...

אני אמורה להישקל רק בפגישות עם הדיאטנית ובהתחלה זה הצליח לי, אבל לאחרונה לקראת השקילה אני לא מצליחה לעמוד בפיתוי ונשקלת..אפילו אם הצלחתי להגיע ליום של הפגישה בלי להישקל אז אני נשקלת לפני היציאה מהבית לשם. האי וודאות הזאת גורמת לי להישקל כדי להכין את עצמי שלא אופתע בפגישה במקרה שעליתי. זה גם נובע מהסיבה שאני מפחדת שהמספר אצלה לא מדויק ואני צריכה לבדוק אותו גם בבית כדי לוודא ששניהם מראים את אותה מגמה מהשקילה הקודמת. אני לא רוצה שוב להתחיל להישקל כל יום באובססיביות אבל להעיף את המשקל מהבית זו לא ממש אופציה כי שאר המשפחה משתמשת בו. עד עכשעוד...

הייתי בתת משקל מובהק ובולט אבל עם הזמן ההרעבות כבר לא עבדו כמו בהתחלה. כל הזמן ירדתי ועליתי וגם כשהצלחתי מדי פעם להגיע שוב למשקל מאוד קרוב למשקל הנמוך ביותר שהייתי בו, הוא חזר מהר מאוד. כל פעם עלה קצת יותר והתחיל להתייצב על משקל תקין מינימלי. התחלתי טיפול בשלב הזה. בהתחלה היה שיח על סימנים קלים של הפרעת אכילה, אחר כך גם השתמשו בביטוי הפרעת אכילה ובהמשך גם הזכירו אנורקסיה (כחלק משיחה, לא בתור הגדרה). עברתי בין כמה מטפלים ומחלקם הרגשתי שהם מקלים ראש בגלל שהמשקל לא נמוך מספיק. אף אחד לא הגדיר את מה שיש לי רשמית ובקול. זה הופך את ההכרה בזעוד...