PensatoreR

היו לי כמה שבועות מאוד מתוחים שכללו בין השאר קושי לישון, צורך להוציא יותר אנרגיה (ספורט מרגיע אותי) וירידה בתאבון. זה בסדר וקורה לכולנו. החיים מלאים בעליות ומורדות וקורה לפעמים שנמצאים במצבי לחץ ולאנשים שונים דרכים שונות להתמודד עם המצבים הללו. עד כאן הכל בסדר חוץ מזה שהבוקר פתאום ראיתי את הצללית של עצמי במראה ונחרדתי. נראיתי לעצמי כמו ילד מורעב. למרות שהיה חשוך, הדבר הראשון שראיתי הוא שקע בחזה וצלעות. אז נשקלתי והמשקל אישש את מה שראיתי והמכנסיים שכל הדרך נפלו למרות שרק יצאו מהכביסה היו עוד הוכחה לזה. ברור לי לגמרי שמה שיורד מהר גם עעוד...

הבוקר נשקלתי וראיתי שעליתי 300 גרם. ויודעים מה? בשיא הכנות, אני שמחתי. אני שמחה! זו היתה עלייה בריאה שכולה מאכילה מסודרת של מאכלים שאני בחרתי לאכול מתוך חשקים אמיתיים ותוך התחשבות בהרכב התזונתי ובמידת הרעב. הדרך למעלה לא הסתיימה אבל אני, בפעם הראשונה בחיים, מרוצה מהעלייה במשקל :) *עלייה יחסית לפעם האחרונה שנשקלתי לפני חודש

שנים של הקאות ובולמוסים, שנים של תת משקל, שנים ללא ווסת ואני יכולה להגיד בביטחון מלא שההפרעה היא חלק ממני. היא בחלק האחורי של הראש אבל היא תמיד שם. אני לא שמה לב אליה אבל, אם חד עין יעיף מבט, הוא יוכל לראות שהבטן תמיד מכווצת, הידיים בודקות כמו מתוך אינסטינקט את גובה הבליטה של העצמות, כשאני מאוד מרוכזת הן אפילו מהלכות בין הצלעות. האכילה תמיד תהיה לפי סדר הדברים וככל שהמאכל יותר מורכב, כך הסדר יהיה יותר גלוי. הקשה של הלחם תמיד, אבל תמיד, יבוא ראשון. אלא אם יש גם זרעים או תוספות אחרות - אז הוא יבוא שני. החסה תמיד תאכל ראשונה והעגבניה תמיעוד...

אני יכולה לעבור למעונות הסטודנטים החל מתחילת מרץ. זה ממש הפתרון הכי נחשק שיכול להיות לכל סטודנט בעיר הזו כי מדובר במקום במרכז העיר עם חדרים משופצים וכולל כניסה לבריכת שחיה וחדר כושר והמון חיי חברה, מעבר לעובדה הפשוטה שמצוקת הדיור פה משאירה את תל אביב בכיס הקטן. על פני השטח זה באמת מושלם אבל העניין של שירותים משלי נורא מפחיד אותי - אני מאוד חוששת להתחיל שוב להקיא. זה כמובן לא משהו שאני יכולה להגיד לאנשים. בעצם המצב כזה: מעונות: יתרונות - חיי חברה, שכ״ד נמוך יחסית, תנאי מגורים טובים יותר (חדר יותר גדול, כולל מקום ללמוד) חסרונות עוד...

אני מרגישה כאן קצת באוויר. אני משתפת, כותבת ובכללי מתמודדת עם קשיים אבל אין מענה. אני כאילו כותבת למגירה בלי לבזבז דפים. חבל לי שזה ככה ואני תוהה אם זה מקום שכדאי להמשיך לכתוב בו. קשה לי לפרסם את זה. אני לא רוצה להשמע תלותית או מחפשת תשומי אבל אני כן צריכה תמיכה שכרגע אין לי במסגרת טיפולית

אני בת 31 ולפני 10 שנים הובחנתי עם אוסטיאופורוזיס בעקבות אנורקסיה. אני מקפידה על צריכה מספקת של סידן וויטמין D, ביצוע פעילות גופנית וגם עליתי הרבה במשקל, אך המחזור עדיין לא חזר. האם יש משהו שניתן לעשות ללא תרופות ובהנחה שאני לא מצליחה לעלות עוד במשקל? האם יש תרופה מומלצת שלא כלולה בסל הבריאות הישראלי אבל יכולה להיות כלולה בסל בריאות במדינות אחרות? אודה מאוד לתשובה

בשנים האחרונות אני מאוד רגישה לכל דבר שיש בו שמן ולכן מנסה לצמצם כמה שיותר (רופא המליץ לי אחרי שפעמיים יצא לי הרקטום בעקבות שלשולים שנגרמו מאכילת מאכלים שומניים). אכלתי לפני שעתיים קצת מרק שבושל עם קצת שמן ובגלל שזה היה במחלקת הדיאטטתי חשבתי שיהיה בסדר. בכל אופן, היה לי שוב שלשול ויצא לי קצת דם. מה דעתך? יכול להיות שזו סתם פציעה קטנה או שזה סימן לא טוב? סליחה על השאלה המוזרה אבל אני מעדיפה לשאול אותך מאשר להתחיל לקרוא בגוגל או לשאול רופא שלא אכפת לו...

החלטתי שדי. נמאס לי ליפול ונמאס לי להבטיח לעצמי שמהיום לא אפול ובסוף ליפול. הפעם היחידה בה הצלחתי להחזיק כל כך הרבה זמן בלי בולמוס היתה באשפוז, פשוט כי לא היתה האפשרות. אז גם החשק פחת והיה מאוד פשוט לא להכנס למצב הזה. אחר כך עשיתי שטויות ולא שמרתי על המשקל אבל זה כבר סיפור שלגמרי מאחורי. אז מה התכנון? אני כבר חמישה ימים במקום בו אין לי טיפה פרטיות. אני אוכלת עם אנשים, גרה בבית קטן עם אנשים וכל היום נמצאת עם אנשים. אני כאן עד שבוע הבא ואז חג (כל החג עם אנשים, הרבה אנשים) ועד סוכות בדירה קטנה, לא שלי, שאין חשש שאקיא בה (אין לי מושג מה עוד...

אני כבר כמה ימים בלי משהו ממשי לעשות. סיימתי את כל העבודות לפני הזמן, עזרתי לחוקרים בעבודות שלהם וסיימתי גם את זה. אז אני ממלאה את הזמן בשטויות - נפגשת עם חברים, סיימתי לארוז את כל החדר ולהעביר הכל, הלכתי למוזיאונים, גיליתי אתרים חדשים, הצטרפתי לסיורי ארכיאולוגיה, סיור זואולוגיה, קראתי מאמרים של המנחה העתידי, הורדתי מלא ספרים חדשים וקראתי שניים, הלכתי לקולנוע, הסתובבתי הרבה ועכשיו ליוגה. אבל ריק לי. אני חייבת תעסוקה אמיתית ופשוט לא יודעת להתמודד עם הריק הזה שנוצר לי. אני לא רגילה לסיים הכל לפני הזמן. זה לא היה אמור להיות ככה, הייתי עוד...

בהמשך השבוע יש את אירוע הסיום של התוכנית שהשתתפתי בה השנה וסיומו "ארוחת צהריים במסעדת גואטה (מסעדה טריפוליטאית כשרה)". אני מתה מפחד. הסתכלתי בתפריט של המסעדה וקודם כל רוב הדברים מכילים בשר (חיפוש מהיר הראה לי שגם מפרום זה בשר). נשארתי עם כמה אופציות צמחוניות: 1. שקשוקה - אין מצב שאני אוכלת אוכל מטוגן 2. מרק ירקות - ואם יש בו שמן?לא בא לי לשלשל (קורה בכל פעם שאני אוכלת מאכל שומני) עם אופציה ליציאת הרקטום (כבר קרה אחרי שאכלתי אוכל שבושל עם שמן. הרופא בבית החולים אמר לי פשוט לא לאכול יותר דברים שומניים). אולי בחמוצים אין שמן אבל מאכלים עוד...

בעקבות שאלה ששאלתי היום את נויה, אשמח אם כל אחת תענה לי בכנות - איך אתן מגדירות ״החלמה״? לאלה שטרם החלימו - מה הצלחתן להשיג עד היום ולאן אתן שואפות? לבנות שכבר החלימו - תוכלו להסביר? האם אתן מרגישות שכל היחס שלכן לאוכל ולגוף הוא נורמלי? האם הפחד נעלם? האם צורת האכילה שלכן רגילה לחלוטין? האם אתן מרגישות שהגעתן לנקודה אופטימלית ואין יותר במה לטפל מבחינת היחס לאוכל? תודה מראש לכל העונות :) וסליחה שהשאלה כתובה בצורת נקבה. נראה לי שהרוב כאן בנות...

בשבועות האחרונים אני מרגישה עייפות בלתי מוסברת - אני ישנה מספיק, אוכלת מספיק וכביכול הכל כרגיל. אני אוכלת כל יום הרבה ירקות (ברזל + ויטמין C) ולוקחת B12 אחרי שקראתי שעודף בחומצה פולית ממסך בבדיקות דם על מחסור בB12 (רואים בבדיקות דם כאילו יש לי עודף, למרות שאני צמחונית כבר 16 שנה ובקושי אוכלת ביצים). אין לי מחזור. יכולה להיות לעייפות סיבה שהיא לא אנמיה?