P Edit האם אצליח להחלים? מה היא בכלל החלמה? שנים של הקאות ובולמוסים, שנים של תת משקל, שנים ללא ווסת ואני יכולה להגיד בביטחון מלא שההפרעה היא חלק ממני. היא בחלק האחורי של הראש אבל היא תמיד שם. אני לא שמה לב אליה אבל, אם חד עין יעיף מבט, הוא יוכל לראות שהבטן תמיד מכווצת, הידיים בודקות כמו מתוך אינסטינקט את גובה הבליטה של העצמות, כשאני מאוד מרוכזת הן אפילו מהלכות בין הצלעות. האכילה תמיד תהיה לפי סדר הדברים וככל שהמאכל יותר מורכב, כך הסדר יהיה יותר גלוי. הקשה של הלחם תמיד, אבל תמיד, יבוא ראשון. אלא אם יש גם זרעים או תוספות אחרות – אז הוא יבוא שני. החסה תמיד תאכל ראשונה והעגבניה תמיעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה תוכן שליחה 2 תגובות האם אצליח להחלים? מה היא בכלל החלמה? תוכן<p>שנים של הקאות ובולמוסים, שנים של תת משקל, שנים ללא ווסת ואני יכולה להגיד בביטחון מלא שההפרעה היא חלק ממני. היא בחלק האחורי של הראש אבל היא תמיד שם. אני לא שמה לב אליה אבל, אם חד עין יעיף מבט, הוא יוכל לראות שהבטן תמיד מכווצת, הידיים בודקות כמו מתוך אינסטינקט את גובה הבליטה של העצמות, כשאני מאוד מרוכזת הן אפילו מהלכות בין הצלעות. האכילה תמיד תהיה לפי סדר הדברים וככל שהמאכל יותר מורכב, כך הסדר יהיה יותר גלוי. הקשה של הלחם תמיד, אבל תמיד, יבוא ראשון. אלא אם יש גם זרעים או תוספות אחרות – אז הוא יבוא שני. החסה תמיד תאכל ראשונה והעגבניה תמיד תהיה האחרונה בתור. ואני בכלל לא מתכוונת לזה. זה פשוט שם.<br /> כל ביקור בסופר מלווה בסקירה מוחית של כל המוצרים עליהם אני עושה בולמוס. זה כבר חלק מהשגרה ופשוט לא ניתן לעצירה.<br /> ובפועל? אני אוכלת מסודר ולפעמים גם חורגת ממה שתכננתי. אני מחשבת תמיד את כמות הקלוריות וממירה אותן ליחידות מידה של גרם\גוף. זה פשוט ככה. כמו שאין מי ששוכח לנשום, ככה הראש שלי לא שוכח את קיומם של כל הנקודות הללו.<br /> וכשאני לבד? המחשבה על בולמוס תמיד איתי. אני חייבת להתעלות על עצמי ולמשוך את הזמן כדי שהתאווה החייתית הזו לא תמומש.<br /> אני לא יכולה להיות יותר מדי זמן לבד.<br /> האם אי פעם אוכל?<br /> אני שומרת על עצמי בחברה תמידית של אנשים. האם אי פעם אהיה מסוגלת להיות בעלת שירותים משלי או שמהדירה אעבור מיד לגור עם החבר? סתם ככה, כדי שלא אהיה לבד.<br /> האם יש לזה סוף? או שאולי תמיד אחיה לצידה של הפרעת אכילה?<br /> מתי היא בכלל התחילה? אולי זו פשוט אני וכל מה שניתן לעשות הוא להחזיק חזק ולכבול את הסימפטומים כדי שלא יתירו את עצמם מהשלשלאות הכבדות שהם נכנסו לתוכן.<br /> הסימפטומים האלה הם כמו גז שרק מחכה לפרוץ החוצה. עד מתי המשטר יעבוד? מתי האסירים יפרצו את החומות?<br /> או שאולי אני ״אנצח״ והם ימותו יחד איתי</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה