Hlove

כמה הפסיכיאטריה משמעותית לריפוי בעיות נפשיות? אני יאמר שלפני כמה חודשים כשהלכתי לאבחנה אצל פסיכיאטר דיברו על טיפול משולב- ביולוגי פסיכולוגי סוציאלי (רקע של הפרעת אכילה חרדות ודכאון). בשיחה הסברתי לה שאני לא מעוניינת להשתמש בתרופות לפחות לא בתור ברירה ראשונה. היא הבינה ואמרה שהיא ממליצה לי מאוד אבל זו החלטה שלי. ואז יצאתי משם בסבבה לגביי העניין התרופתי.. העניין שאני עכשיו בטיפול מרפאתי ששם נמצא פסיכיאטר אחר, ואני מרגישה את הלחץ מצידו על הטיפטל התרופתי, הרי זה התפקיד המעפן שלו לדחוף לי את זה. היו איתו שתי פגישות והצלחתי לעמוד על שליעוד...

Me and my heart we'll make it through

מה שמחזיק אותי זו תחושת האשמה שאני אגרום צער לקרובים שלי.. לא התקוות הן שמחזיקות.. רק תחושת האשמה.. למה אני צריכה להתחשב כל כך באחרים אני יודעת שמתישהו אני אשחרר את עצמי, בנתיים נאחזת ברגשות האשם שלי How can you see into my eyes like open doors? Leading you down, into my core Where I've become so numb, without a soul My spirit's sleeping somewhere cold Until you find it there, and lead it, back, home Wake me up inside Wake me up inside Call my name and save me from the dark Bid my blood to run Before I come undone Saveעוד...

איבדתי את כל היכולת שלי להרגיש כשאני לא לבד, כשאני בין אנשים אני חסרת רגשות, וככל שיהיו יותר מהם ככה אני אקפא יותר. אם פעם היה לי הצורך האנושי להתחכך בהם ולהרגיש ביחד איתם, זה נהפך למצב ששואב ממני את כל האנרגיות, מרוקן אותי ומשאיר אותי סחוטה. ואז אני חייבת להתמלא בזמן שלי, של הלבד שלי עם עצמי, שמספיקה שיחת טלפון אחת, או אפילו הודעה, ואז אני ארגיש שוב שחדרו לי למחרב הפרטי, שהפריעו לי בזמן שלי עם עצמי. במקום לברך על האנושות שמתקיימת בעולם ולנסות להתחבר אליה אני רק מתרחקת ונסוגה ממנה ומתקרבת יותר אל עצמי.. וזה נהיה מפחיד.. ככל שאני מבינעוד...

מצאתי שהדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי מהחרדות היא החלימה בהקיץ, אפשר להגיד שממש התמכרתי לזה וזה יכול למלא לי יום שלם, גם אם אני אהיה אחרי יום ארוך ומעייף, במקום להיכנס לישון אני יעדיף לשבת שעות עם עצמי ולחלום בהקיץ. אותו הדבר לגבי ההתעוררות בבוקר אני חייבת להתחיל את היום מוקדם יותר כדי להספיק לשבת עם עצמי.. הבעיה שזה בערך הדבר היחיד שעוזר לי להתמודד, וככה עוברים להם ימים שלמים של חלימה בהקיץ בלי צורך בחשיפה ותקשורת עם אנשים. אולי זו כמו חומת הגנה שממתנת את החרדות והלחצים ומרגיעה אותי, ברמה שקשה לי שאנשים בסביבתי כי הם מפריעים לי ואם קעוד...

איך אפשר להתמודד עם החרדה שמלווה במפגשים משפחתיים, כשמשתמשים במשפטים כמו איך את נראית מה את עושה לעצמך, ומנגד אם עלית במשקל אומרים איזה יופי את נראית, וכשיש ירידה אז שואלים דברים כמו את שוב יורדת במשקל תשמרי על עצמך, רק ההתמודדות עם המפגש מול המשפחה שמדברת ככה גורמת להתקפי חרדה, הרי מבחינתם הכל סובב מה שייראו מבחוץ, אין התעניינות במניע להתנהגות אלא רק בכך אם את נראית רע וחולה או נראית טוב יותר. ואז הפתרון הוא להתרחק ולהימנע מהמפגשים המלחיצים האלו, ויוצא שאת זו שמתרחקת ונמנעת מהאנשים שקרובים אלייך בנסיון להגן על עצמך מהפחד מהמפגש, ועוד...

התחלתי לאחרונה טיפול במרפאת הפרעות אכילה, בצבא חליתי באנורקסיה, עכשיו (4 שנים אחריי) המצב יותר טוב מבחינת הbmi אפשר להגיד שתקין. הבעיה שהחרדות משפיעות עליי במשך שנים ובגלל זה פניתי עצמאית לטיפול. נפגשת עם פסיכיאטר, פסיכולוגית ודיאטנית. היו לי בנתיים שתי פגישות עם הפסיכיאטר, ומרגישה לחץ מצידו על טיפול תרופתי, הבעיה שזה סוגר עלי גם מהצד של הפסיכולוגית האחות והדיאטנית כולם מזכירים תמיד את הטיפול התרופתי וזה עוד יותר מעצבן אותי ומקשה עליי. האם כדאי להמשיך שם בטיפול ולהמשיך בהתנגדות שלי לתרופות? פוחדת שיילחצו עליי וייגרמו לי להפסיק שם.

היי, אשמח להמלצה לפסיכיאטר באיזור הצפון(עמק יזרעאל והסביבה). אחד שמטפל בהפרעות אכילה וחרדות, אחד שלא מתנה את הטיפול בתרופות ומוכן להקשיב למטופלת שלא מעוניינת בתרופות ורוצה לנסות קודם לכן אופציות אחרות. תודה