8 שנים לבד בתוך השריטה הזאת ועד שסוף סוף התחלתי טיפול- הועפתי משם אחרי בקושי 5 חודשים. זה כבר קרה לפני חודש ועדיין קשה לי עם זה. לא ציפיתי שזה יקרה וכשזה קרה זה היה פתאומי. כל כך מעליב ומשפיל ומדכא… אני ניסיתי, נתתי את מה שיכולתי ועכשיו אני לבד. אני מבינה שאף אחד לא באמת יכול ורוצה לעזור לי. אבל מה שהכי חסר לי זה הידיעה שיש לי גב, שיש לי למי לפנות. אני לא צריכה חברה טובה או משפחה שתהיה איתי כי את זה כבר יש לי ואני לא מקבלת מהם את מה שאני זקוקה לו. אתמול במקלחת בכיתי ובכיתי ולא יכולתי להפסיק. יצאתי והתנהגתי כרגיל כי אני שונאת לעשות מזה