מ Edit דיכאון / חרדה וציפרלקס שלום רב, מאז ומתמיד הרגשתי שאני סובלת מחרדה ברמה כלשהי, אבל בגדול זה לא הפריע לתפקוד שלי בחיים. כמו כן אני בטיפול פסיכולוגי והמטפלת שלי לא הרגישה שיש איזשהו צורך בהתערבות תרופתית. לפני כשנה וחצי בשל מאורע בריאותי שהחל אצל אמי, חוויתי התקפי חרדה נוראיים והרגשתי שהדרך הנכונה ביותר עבורי להתמודד היא ע"י סיוע תרופתי לזמן מוגבל. קבעתי תור אצל פסיכיאטרית והתחלתי לקחת ציפרלקס 10 מ"ג. התרופה מאוד מאוד עזרה לי ושמחת החיים חזרה אליי. למרות המצב הבריאותי של אמא שלי, עברו ליי חודשים טובים מאוד ובתקופה זו גם הכרתי את בן זוגי. הקשר הזה הרגיש מהתחלהעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 7 תגובות דיכאון / חרדה וציפרלקס <p>שלום רב,<br /> מאז ומתמיד הרגשתי שאני סובלת מחרדה ברמה כלשהי, אבל בגדול זה לא הפריע לתפקוד שלי בחיים. כמו כן אני בטיפול פסיכולוגי והמטפלת שלי לא הרגישה שיש איזשהו צורך בהתערבות תרופתית. לפני כשנה וחצי בשל מאורע בריאותי שהחל אצל אמי, חוויתי התקפי חרדה נוראיים והרגשתי שהדרך הנכונה ביותר עבורי להתמודד היא ע"י סיוע תרופתי לזמן מוגבל. קבעתי תור אצל פסיכיאטרית והתחלתי לקחת ציפרלקס 10 מ"ג. התרופה מאוד מאוד עזרה לי ושמחת החיים חזרה אליי. למרות המצב הבריאותי של אמא שלי, עברו ליי חודשים טובים מאוד ובתקופה זו גם הכרתי את בן זוגי. הקשר הזה הרגיש מהתחלה שונה משאר הקשרים שהיו לי ומילא אותי בשמחה עצומה. הרגשתי שמצאתי את חבר הנפש שלי. כשסיפרתי לבן הזוג שלי על הציפרלקס כבר הרגשתי שאני רוצה להתחיל להפסיק עם הציפרלקס ולחזור לעצמי. ההחלטה הזאת שלי יחד עם התגובה שלו (הוא נבהל מהשימוש שלי בציפרלקס) גרר ביקור אצל הפסיכיאטרית והתחלת תהליך גמילה שלקח מספר חודשים והסתיים לפני כארבעה חודשים.<br /> בחודשים האחרונים חלה הרעה במצב הבריאותי של אמא שלי, ואני ובן הזוג שלי החלטנו להתארס. מאז אני מרגישה שתחושת החדרה והדיכאון חוזרים אליי, ואני מרגישה ממש ממש גרוע. הייתי רוצה לחזור לציפרלקס, להשיב לעצמי את שמחת החיים שלי, אבל בן הזוג שלי לא נלהב מהרעיון. הוא חושש מכך שאצטרך להיות בטיפול תרופתי כל חיי, ומכך שזה עלול להיות בעייתי כשאהיה בהריון (יש לציין שאנחנו באמצע שנות השלושים שלנו ומתכניים מיד לאחר החתונה לנסות להיכנס להריון). הוא מבקש ממני לתת לזה זמן ואולי ארגיש טוב יותר. הוא אדם שמאוד לא רגיל להעזר ומבחינתו דבר כזה הוא סוג של "כישלון". הדבר הזה מונע ממני לחזור לקחת תרופה ובזמן הזה אני חווה ימים של דיכאון מאוד חזק, ימים של יאוש וחשיכה. ימים שאני רוצה לברוח מהכל וגם מהקשר שלנו. אני מרגישה איך אני לא מצליחה לשמוח בכלום וגם לא בזוגיות. מצד שני, אני לא מצליחה לגרום לו להבין את המצב שלי. מלים כמו "תתעודדי, יהיה בסדר" ו"הכל טוב, למה את עצובה" לא עוזרות לי.<br /> אני בתקופה מאוד עמוסה בחיי וגם לא מצליחה למצא זמן לפעילות גופנית מסודרת ושינה מספיקה, מה שרק מחמיר את התחושות שלי.<br /> לפעמים אני מרגישה חוסר מוצא מהכל. אני מפחדת לשתף את בן הזוג שלי בתחושות הכי קשות שלי כי אני מפחדת להבהיל אותו, מפחדת שהוא יעריך אותי פחות.<br /> מה עושים?</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה