ע Edit חסרת אונים המון זמן לא הייתי פה… ניסיתי להתמודד עם טיפול, זה לא ממש הצליח. כמה ימים של תפריט, עלייה במשקל, לחץ, חרדה, יו ניים איט. מה שהוביל לכמה ימים של צמצומים, מה שמוביל ליום של בולמוס, שמוביל לצמצומים עד הבולמוס הבא. מדי פעם אוזרת אומץ, מבינה את המחזוריות ושאין ברירה, חוזרת לתפריט, עולה במשקל וחוזר חלילה. זה לא אשמת הטיפול, אני יודעת, זו אשמתי. רק אני חיה את החיים שלי ורק אני מקבלת את ההחלטות שלי (אני וההפרעה), ועדיין זה פשוט לא מצליח. אז ניסיתי בלי טיפול, הפסקתי אותו, זו הייתה החלטה קשה אבל הרגשתי ששוב, אין ברירה. אני כבר ארבעה חודשים בלי טעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 3 תגובות חסרת אונים <p>המון זמן לא הייתי פה…<br /> ניסיתי להתמודד עם טיפול, זה לא ממש הצליח. כמה ימים של תפריט, עלייה במשקל, לחץ, חרדה, יו ניים איט. מה שהוביל לכמה ימים של צמצומים, מה שמוביל ליום של בולמוס, שמוביל לצמצומים עד הבולמוס הבא. מדי פעם אוזרת אומץ, מבינה את המחזוריות ושאין ברירה, חוזרת לתפריט, עולה במשקל וחוזר חלילה. זה לא אשמת הטיפול, אני יודעת, זו אשמתי. רק אני חיה את החיים שלי ורק אני מקבלת את ההחלטות שלי (אני וההפרעה), ועדיין זה פשוט לא מצליח. אז ניסיתי בלי טיפול, הפסקתי אותו, זו הייתה החלטה קשה אבל הרגשתי ששוב, אין ברירה. אני כבר ארבעה חודשים בלי טיפול, המצב שלי פחות או יותר אותו הדבר, בהתחלה חשבתי שהוא אולי משתפר. הרגשתי הקלה בזה שלא צריך לדבר על זה, לנסות להבין, לנתח. שאולי אם אתעלם מכל המודעות הזו, מכל הרגשות, אז אולי הם ייעלמו. והם כן נעלמו בהתחלה, אולי לא נעלמו לגמרי אבל הפכו להיות קצת יותר נסבלים. הרגשתי שיורד ממני הלחץ לעמוד בתפריט, הלחץ מהשקילות. עד שפתאום כבר לא. בזמן האחרון אני חושבת שאני מדרדרת. אני עצובה מתמיד, חסרת אנרגיות, עצבנית ועייפה. אין לי כוח לכלום ולא בא לי כלום. אני לא אוכלת לפי התפריט, אני רוב הזמן אוכלת ממש מעט, הבולמוסים פחתו (אבל עוד קיימים לפעמים) והמשקל יורד. זה משמש אותי מאוד מצד אחד, ומהצד השני אני באמת סובלת.<br /> אני לא יודעת מה לעשות, נמאס לי להיכשל, נמאס לי להצטרך, נמאס לי מהמחשבות ונמאס לי מעצמי כבר. אני חושבת שאף פעם לא הייתי כל כך מיואשת והרגשתי כל כך חסרת אונים…</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה