עומר_

המון זמן לא הייתי פה... ניסיתי להתמודד עם טיפול, זה לא ממש הצליח. כמה ימים של תפריט, עלייה במשקל, לחץ, חרדה, יו ניים איט. מה שהוביל לכמה ימים של צמצומים, מה שמוביל ליום של בולמוס, שמוביל לצמצומים עד הבולמוס הבא. מדי פעם אוזרת אומץ, מבינה את המחזוריות ושאין ברירה, חוזרת לתפריט, עולה במשקל וחוזר חלילה. זה לא אשמת הטיפול, אני יודעת, זו אשמתי. רק אני חיה את החיים שלי ורק אני מקבלת את ההחלטות שלי (אני וההפרעה), ועדיין זה פשוט לא מצליח. אז ניסיתי בלי טיפול, הפסקתי אותו, זו הייתה החלטה קשה אבל הרגשתי ששוב, אין ברירה. אני כבר ארבעה חודשים בלעוד...

אף אחד לא מבין אותי, אני מרגישה כאילו כולם סביבי חיים, יש להם עבודה, משפחה, לימודים, חברים, תחומי עניין וכו'. גם לי יש את כל אלה, על פניו, אבל לא באמת. אני לא מרגישה חיה, אני לא מרגישה מאושרת, אני לא קרובה לזה בכלל. אף אחד לא מבין כי אני בעצמי לא מבינה. אני כבר לא מצמצמת, המשקל כבר תקין, הכל אמור להיות מדהים, אבל הכל לא מדהים, הכל רחוק מלהיות מדהים. אני אוכלת בלי שליטה, מנוגד לכל מה שאני מאמינה בו או רוצה בשביל עצמי. אני מתבאסת, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את הגוף הזה, אני שונאת הכל. התפריט נהיה איזשהו גבול גזרה כזה, אבל אני לא ממש אעוד...

המחשבות בראש שלי לא נחות לרגע, אפילו כשאני ישנה על זה אני חולמת: משקל, קלוריות, מידות, שומן, ספורט. מה אכלתי, כמה אכלתי, כמה שקלתי בבוקר, כמה בטח אשקול בערב, כמה כל ארוחה מעלה אותי במשקל. אני משכנעת את עצמי, וחזרתי להיות טובה בזה אפילו, שאני לא רעבה, שאדם לא צריך כל כך הרבה אוכל כדי לתפקד. אני מבינה שאני עוד צריכה לעלות במשקל, עוד לא הגעתי ליעד אבל בשקילה של שבוע שעבר הייתי כבר ממש קרובה אליו, זה ריסק אותי, אני לא יכולה לחיות במשקל הזה. העפתי את התפריט, ביטלתי פגישה עם הפסיכולוגית, לא בא לי לדבר, לא בא לי להסביר, לא בא לי להיות שמנה. עוד...

אני לא בטוב, לא בטוב בכלל ואני מרגישה שכולם מתייאשים ממני, שאין להם כוח להכיל אותי כבר ותכלס אני מבינה אותם לגמרי, גם לי אין כוח להכיל את עצמי יותר.
אני במגמת עלייה, עדיין, זה מרסק אותי, אני כבר במשקל תקין לפי BMI אבל זה לא מספיק להם. אני רחוקה חצי קילו מהיעד ואני סובלת. השינוי הגופני בולט לכולם, השמנתי כל כך הרבה, חצי מהבגדים כבר לא עולים עליי ואני לא מסוגלת לקנות חדשים כי אני נראית כמו גוש שומן אחד גדול, לא מסוגלת להסתובב בחנויות ותאי הלבשה כשאני נראית ככה. חשבתי שאני בסדר, חשבתי שאני אצליח להמשיך ככה אבל אני לא. הדבר היחיד שאני חועוד...

אין לי כוח יותר להלחם בעצמי.
אין לי כוח יותר להלחם במחשבות, בזכרונות, בחלומות, בהבזקים, בכל ההבטחות שההפרעה מביאה עמה.
אין לי כוח יותר לאכול כל כך הרבה, לעלות במשקל, לשנוא את עצמי עוד ועוד, עם כל ארוחה שעוברת. ועדיין להמשיך, להמשיך בהתנהגות שגורמת לי להרגיש כל כך אומללה.
אני חושבת שאני מתחילה להתייאש, שאני מתחילה לאבד תקווה, שאני מתחילה לפקפק ביכולת/ ברצון שלי לצאת מזה. בתיאוריה, אני רוצה, אני רוצה לחזור לחיים של פעם, אבל אני כבר לא מאמינה שזה אפשרי, לא מאמינה שאני מסוגלת.
אני מתביישת לספר באמת מה עובר לי בראש, כמה זה כל הזמן במחשעוד...

אני לא רוצה להיות שמנה!
אני לא רוצה להמשיך לעלות במשקל ולזרוק את כל העבודה הקשה שלי לפח!
אני לא רוצה לנבור בעבר, לנסות להבין מאיפה הכל נובע ומה גרם לי להיות כל כך דפוקה.
אני לא רוצה ללכת לפסיכיאטר.
אני לא רוצה לאכול כל כך הרבה.
אני לא רוצה להסביר למה אני כל כך סובלת ככה, כי אפילו אני כבר לא מבינה.
אני כן רוצה לחיות בטוב.
אני כן רוצה את החיים שלי בחזרה.
אני כן רוצה לקבל מחזור.
אני כן רוצה שיפסיק כבר לנשור לי השיער.
והכי הכי, אני ממש פוחדת שזה יהיה ככה לנצח...

כבר חודשיים וחצי שאני עולה במשקל, ועולה ועולה ועולה, כבר ממש התקרבתי ליעד. הבגדים נהיו צמודים, הגוף שלי השתנה ממש מהר. התפריט הארור הזה בו כל ארוחה היא הפחד בהתגלמותו. שבועות שנאבקתי, לא וויתרתי לעצמי, ברור שהיו "התפלקויות", קיצוץ פה, דילוג שם, פיצוי מטורף של ספורט אחריי ארוחה גדולה וכו'. בשבוע האחרון, אחרי השקילה אצל דיאטנית בה שוב עליתי, נשברתי. באותו היום אמא שלי אמרה לי שאני נראית הרבה יותר טוב (= השמנת מלאא). אני יודעת שהכוונות שלה טהורות אבל זה היה בדיוק הדבר ששבר אותי סופית. קיצצתי את התפריט לפחות בחצי, חזרתי לשקרים ולהסתרות, זעוד...

אני בגיהנום!
בחיים לא סבלתי ככה
אני שונאת את עצמי ואת הגוף שלי, אני רק עולה במשקל ואני לא מצליחה לחיום עם זה בשלום.
הכי רע לי בעולם, בחיים לא הרגשתי ככה, אני לא יכולה ככה יותר...

אז קודם כל שנה טובה וחג שמח לכולם!
בעקבות אירועי החג וזה שעכשיו אני צמודה למשפחה והם די דוחקים אותי לפינה בכל מה שקשור לתפריט ולאוכל, אני כבר כמה ימים אוכלת לפי התפריט ואפילו יותר, זה ממש קשה, ממש סיוט. אתמול אחרי שאכלתי המון, הרגשתי ממש ממש רע עם עצמי, הגעתי הביתה ועליתי על המשקל למרות שאסור לי. למרות שאני יודעת שאני אמורה להשקל רק אצל הדיאטנית והשקילות רק מגבירות את הקושי.זה פשוט ששבוע שעבר לא הייתי אצלה ואי הידיעה שיגעה אותי, בנוסף לכל האוכל של הסופש והחג.עליתי שתי קילו וחצי, זהו מאותו רגע שראיתי את הספרות האלה, איבדתי כל הגיון, כעוד...

אני רוצה לחזור לאכול קצת יותר נורמלי, אבל אני פוחדת.
אני רוצה להצליח לעמוד בתפריט, אבל אני פוחדת.
אני רוצה להשתחרר מהמחשבות האלה: כמה אכלתי, מה אכלתי, מתי אכלתי, כמה שקלתי בבוקר, כמה שקלתי בערב, כמה בטח אשקול מחר, אני שמנה, השמנתי, הגזמתי היום, אני כישלון. אבל אני מפחדת.
אני רוצה להסביר, אני רוצה להיות יכולה לשתף, אבל אני פוחדת.
אני באמת רוצה לחזור להיות עומר השמחה והזורמת, אני של פעם. אני רוצה להיות יכולה להשתתף בארוחות משפחתיות ולא לנסות להתחמק מהן בכל מחיר כי הן סובבות סביב אוכל שאני לא מסוגלת לאכול ותמיד מתלווים אליהם פרצופים עוד...

בבקשה בבקשה שמישהו יתקן אותי! שמישהו פשוט יעשה משהו וייתן לי לחזור להיות כמו פעם, אני לא יכולה לחיות ככה יותר!! אני ממש רוצה את החיים שלי בחזרה. זה פשוט שואב ממני את כל הכוח, גורם לי להסתגר בתוך עצמי כי אף אחד לא באמת מבין, אני בעצמי לא באמת מבינה.. אפילו דברים שאני ממש אוהבת לעשות אני כבר לא עושה, כי אין לי כוח, כי אין לי חשק, כי כל סיטואציה חברתית כלשהי כמעט תמיד קשורה לאוכל. אני מתחילה להתייאש ממש.
החלטתי לתת צ'אנס אמיתי לתפריט ואשכרה לא לוותר לעצמי וזה כל כך קשה לי, זה כל כך מפחיד אותי, הכי מפחיד אותי זה כמה זה קשה לי, כמה זה מאבקעוד...

אני לא מצליחה להיצמד לתפריט ולאכול את כולו כי אני לא רוצה להשמין. אני לא רוצה לעלות במשקל, אני רוצה לרדת במשקל. אני מעדיפה למות מאשר לעלות במשקל. הרי אני יכולה לאכול, רוב חיי אכלתי בצורה די נורמלית, אני מסוגלת לזה פיזית, אני מסוגלת לזה נפשית, אני פשוט לא רוצה את זה. אני לא רוצה לקחת חלק בשום פעולה שתגרום לי לעלות במשקל, אני פוחדת להשמין!! אני באמת לא יודעת להחליט עם עצמי למה בעצם אני ממשיכה בטיפול הזה אם אני לא רוצה להשמין, אם אני לא לגמרי מאמינה בצדקת הדרך, למה אני עושה את זה לעצמי? הרי זה רק מגביר את הקונפליקט הזה, מגביר את תחושת האעוד...