הידיים רועדות והעיניים יבשות כשאני מקשיבה למבטא הכבד של הסמיתס שר על עולם אחר, טוב יותר, שהוא רוצה להירדם כדי לחוות. גם אני רוצה להירדם. לנצח, לעולם לא להתעורר. מה הטעם בהתעוררות? אני רוצה מוות. פרוש ורגוע ויפה על המדבר השומם שהפך להיות חיי, לוהט מרגשות אשמה ושנאה עצמית, ולפעמים סופות חול של אושר בלתי נשלט. אני רוצה כאב, חנק ארוך או שריפה בבטן או חתכים בכל מקום. אני רוצה למות. כל כך רוצה למות.
המילים הקטנות שמוציאות את השדים מתוכי. אפילו בבית, אז בחוץ? מוקפת ילדים אדישים ובנות לא אכפתיות שחשבתי שהן חברותיי? לא יהיה לי סיכוי. אני חטיף