אז אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לשתף קצת
אני שנים חייה עם הדיכאון הבלתי פוסק. לפעמים הוא מפיל אותי למשך ימים או אפילו שבועות ואין לי יכולות או רצון לעשות משהו חוץ מלהתפתל במיטה, ולפעמים זה רק מחשבות לא משהו. גם בימים שאני איכשהו מצליחה לראות קצת מהאור אחרי כמה שעות גם הם נצבעים לי באפור. אני לא רואה את הסוף, אני לא מצליחה לראות את עצמי "מבריאה" או "נפתרת מזה". זה לפעמים נראה שהסבל לא יגמר לעולם, תחושת הבדידות, הריקנות הבלתי נגמרת.
כ"כ נמאס לי.