אני בעצמי

אני בת 27 ואין לי חברים, לפחות לא אמיתיים. יש לי חברה, שהיא כל הזמן אומרת כמה אני חשובה לה אבל היא תכלס לא שם.. כשהיא יוצאת לחופשות זה אפעם לא היתי. תמיד אחר כך היא אומרת לי פעם הבאה אנחנו, אבל זה לא קורה אפעם וכל פעם אני רואה שהיא יצאה עם חברות אחרות. היא יכולה לבטל לי יציאה שקבענו חצי שעה לפני. היא רוצה לצאת איתי רק שבאלה והיא מחפשת חברה ותמיד נלך למה שהיא רוצה, שזה בדרכ לאכול איפשהו. את כל הדברים שאני רוצה לעשות (להנות במועדונים/בר, ללכת לייקב, לסוע לירושלים או אילת) היא עושה עם אחרים. ואני לא יכולה ללכת לבד. ניסיתי. זה רק מכניס עוד...

התחושה הזאת, המזעזעת והלא מרפה, שאני לא שווה פשוט הורגת אותי. לא שווה יחס, לא שווה צומת לב, לא שווה התייחסות. כל פעם שאני מצליחה לראות את האור או להתחזק אני צונחת ועפה לכל הרוחות, מתפרקת. אני מרגישה כלי, לא בן אדם. אנשים משתמשים בי, מנצלים אותי אבל לא רואים אותי

מישהו פנוי לדבר?

אני מפחדת. מפחדת להישאר לבד, מפחדת שאני לא אצליח להקים משפחה או סתם מערכת זוגית. אבל מצד שני קשה לי לשחרר את הצורך בלבד. במשך שנים הבידוד העצמי הזה מהעולם עזר לי להמשיך לחיות, להתקיים. מצד אחד כל החברות שלי סביבי נשואות חלקן עם ילדים אבל מצד שני מפחדת מלאפשר למישהו להתקרב.

נמאס לי לשרוד. בשנים האחרונות אני כל הזמן נמצאת במצב שאני חיה אבל לא באמת. אני מתמודדת עם דיכאון כבר המון שנים (אובחנתי רשמית רק לאחרונה) ואני לא מסוגלת יותר. באלי להיות מאושרת, בלי תחושת הבדידות הקבועה או הספקות העצומים בעצמי. בלי תחושת הזרות שהולכת איתי לכל מקום (משפחה, עבודה, חברים) או תחושת העצבות הבלתי מובנת. יש ימים שלמים בהם אני רק מסתובבת במיטה מצד לצד וימים שאני כבר איכשהו אופטימית בהם מהר מאוד נצבעים לי באפור. איך ממשיכים ככה? כמה אפשר עוד לסבול? כמה אפשר עוד להילחם במשהו כזה גדול. נמאס לי להילחם. באלי שקט!

אז אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לשתף קצת אני שנים חייה עם הדיכאון הבלתי פוסק. לפעמים הוא מפיל אותי למשך ימים או אפילו שבועות ואין לי יכולות או רצון לעשות משהו חוץ מלהתפתל במיטה, ולפעמים זה רק מחשבות לא משהו. גם בימים שאני איכשהו מצליחה לראות קצת מהאור אחרי כמה שעות גם הם נצבעים לי באפור. אני לא רואה את הסוף, אני לא מצליחה לראות את עצמי "מבריאה" או "נפתרת מזה". זה לפעמים נראה שהסבל לא יגמר לעולם, תחושת הבדידות, הריקנות הבלתי נגמרת. כ"כ נמאס לי.