שירותים? בית שימוש? גילגולה של מילה (סתם מעניין)

aladin · 2019-01-10T11:31:21+02:00

נראה שהשימוש במילה שירותים בהקשר זה החל בשנות החמישים של המאה העשרים, תחילה בצירוף 'ש(י)רותים סניטריים'. בצירוף זה המשמעות ברורה יותר: מתקנים סניטריים, שירותים (במשמעות מתן שירות, דבר העומד לטובת הכלל) הקשורים לבריאות ולהגיינה. השימושים המוקדמים בצירוף הם בעיקר בהקשרים ציבוריים, כגון התקנת שירותים סניטריים (היינו שירותי היגיינה, מתקני היגיינה לטובת הכלל) באתרי טיולים ובחופי רחצה. השירותים הסניטריים העיקריים היו מן הסתם בתי שימוש, וכך התקצר הצירוף למילה שירותים לבדה. כמובן גם המילה 'שימוש' שבצירוף 'בית שימוש' קרובה בעניינה ל'שירותים' (אך כאן כמובן מדובר בשימוש מסוים מאוד). ככלל השמות הרבים והמתחלפים של החדר או המבנה הזה (בית כיסא, בית הכבוד, נוחות, נוחיות, בית שימוש) משקפים את התופעה הקרויה "לשון נקייה" או "טאבו מפני הכבוד". מונחים הקשורים להפרשות הגוף וליחסי מין מתחלפים תדיר, והדוברים מחפשים כל העת דרכים עקיפות ו"נקיות" יותר להביע אותם. נראה שגם הצירוף 'חדר שירותים' רווח בעבר יותר מ'שירותים' סתם, וכאן אולי לשון הרבים יוצרת עמימות בקשר לשימוש היחיד והברור שיש לחדר הזה – שוב, בגלל הרצון לשמור על לשון נקייה. על שמות אחרים של החדר / מבנה הזה כתב אילון גלעד בטור "מן השפה פנימה" בעיתון הארץ כך (הדברים מובאים ככתבם וכלשונם): לעברים הקדמונים לא היו שֵׁרוּתִים במובנם המודרני. על פי הנכתב בספר דברים, נראה שהם עשו את צרכיהם בחוץ: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל־אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת־צֵאָתֶךָ" (כ"ג, י"ג־י"ד). סיפור מלחמת יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בפולחן הבעל, בספר מלכים ב׳, מגלה לנו שאותו מקום ייעודי נקרא מַחְרָאָה: ״וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ למחראות עַד הַיּוֹם״ (י׳, כ״ז). אנשי המסורה ראו במילה זו טאבו ולכן בקריאה בבית הכנסת קוראים במקומה ״לְמוֹצָאוֹת״ עד היום. מלבד שתי מובאות אלו קיים פסוק אחד בספר שופטים שמעיד שאבותינו הקדומים הכירו את האפשרות של עשיית צרכיהם בין ארבעה קירות, בין אם קיימו אותה בפועל או לא: "וְהוּא (אהוד בן גרא) יָצָא וַעֲבָדָיו (של עֶגְלוֹן מלך מואב) בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת־רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (ג', כ"ד). האם אותו "חדר המקרה" שבו רצח אהוד את עגלון בזמן שהתפנה היה שירותים? ייתכן, אבל לא בטוח. צירוף זה לא מופיע בשום מקום אחר ומתרגמי התנ״ך הקדומים תירגמו כולם (ביוונית, ארמית, סורית ולטינית) את שם החדר ל״חדר קיץ״ ולא ל״שירותים״. חברי כת מדבר יהודה המשיכו לעשות את צורכיהם על פי המתואר בספר דברים גם במאה הראשונה לספירה — כך עולה מעדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות. בכתביהם, כלומר במגילת המקדש ובמגילת מלחמת בני אור בבני חושך, הם מכנים את המקום הייעודי הזה "מקום יד". "הם חופרים במעדר — וזהו הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים — חור עמוק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם, לבל יכלמו את אור האלוהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי־כן הם מושכים את העפר התחוח לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים" (מלחמות היהודים ב', ח', ז', בתרגום ד"ר י. נ. שמחוני) — כך תיאר ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) את הרגלי השירותים של האיסיים. היות שפלביוס טרח לציין את הרגליהם במיוחד, יש להניח שבימיו לא היה הדבר מקובל בקרב שאר יהודי ארץ ישראל. כלומר, היהודים אימצו את הרגלי השירותים של הרומאים, שעשו את צרכיהם בצוותא במבנים ציבוריים שבהם היו מושבים ערוכים בטור מעל תעלת מים זורמים, מבנים שנקראו לטרינות (מלטינית lavatrina). אותן לטרינות נקראות בתלמוד "בית הכיסא" ונראה שלחז״ל היו איתן יחסי אהבה־שנאה. מצד אחד האמינו שהן רדופות שדים (ברכות ס"ב, א') ומצד שני מפורסמת תשובתו של רבי יוסי לשאלה "איזהו עשיר?" — "כל שיש לו בית הכיסא סמוך לשולחנו" (שבת כ"ה, ב'). לאחר נפילת האימפריה הרומית, שירותים בעלי מים זורמים כמעט שעברו מהעולם ורק באמצע המאה ה–19, כשהתחילה בערי המערב תנופה אדירה של התקנת צנרת, חזרו להיות שוב עניין שבשגרה. כשזה קרה, סופרי ההשכלה החלו מכנים אותם בצירוף התלמודי ״בתי כיסא״. ארץ ישראל הצטרפה מאוחר למהפכת הצנרת ורק בתחילת המאה ה–20 החלו מותקנים בה חדרי שירותים. אחד הדברים שהפכו את אחוזת בית (לימים תל אביב) ל״עיר גנים מודרנית״ היה העובדה שבבתיה הותקנו שירותים. אבל אחוזת בית היתה המקרה יוצא מן הכלל. רק עם בוא המנדט הבריטי בסוף מלחמת העולם הראשונה החלו בתי שימוש לצוץ כפטריות אחרי הגשם. בתגובה הקים ועד הלשון את הַוַּעֲדָה לְמֻנְּחֵי הַבְרָאַת מְעוֹנוֹת, שהתכנסה ב–1925 ובראשות ד"ר אהרן מאיר מזי"א קבעה שלשירותים נקרא "בֵּית כִּסֵּא" או לחלופין ״בֵּית כָּבוֹד״ — צורת לשון נקייה שנלקחה ממסכת תמיד (כ"ו, א'). אותה ועדה גם קבעה את המונח אַסְלָה על פי הכתוב במסכת ערובין: "מאי עור האסלה? אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן: עור כיסוי של בית הכיסא" (י׳, ב׳). האסלה התלמודית היא לא אחרת מהמילה הלטינית ל״מושב״ — sella — בתוספת א׳ פרוסתטית. היישוב העברי השתמש ב״בית כיסא״ ו״בית כבוד״ אל תוך שנות ה–40, אך כבר בשנים האחרונות של שנות ה–30 החלו כינויים חדשים, חֲדַר שִׁמּוּשׁ ובֵית שִׁמּוּשׁ, לצבור פופולריות ועם קום המדינה היו בית כיסא ובית כבוד כבר מיושנים. בשנות ה–50 הפך ״בית שימוש״ למונח המקובל אך לצדו הופיעו מונחים חדשים: חֲדַר נוֹחִיּוּת, חֲדַר שֵׁרוּתִים, שֵׁרוּתִים סָנִיטָרִיִּים וצורותיהם המקוצרות נוֹחִיּוּת וְשֵׁרוּתִים. הפופולריות של ״נוחיות״ הגיעה לשיאה בשנות ה–60, מאז השימוש בה נמצא בדעיכה אטית ומתמדת. לעומתה, ״שירותים״ רק צוברת פופולריות. בשנות ה–70 האפיל השימוש ב״שירותים״ על השימוש ב״בית שימוש״ וכיום, אף ששני המונחים נמצאים בשימוש הרי שברור לגמרי ש״שירותים״ מושל בכיפה. עד כאן דבריו. והינה הקישור למקור: http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/.premium-1.2810109?=&ts=_1460531652914 עד כאן דבריה. ותודה לאקדמיה ללשון עברית!