כנראה שלא לחינם אומרים שהדברים הטובים בחיים אינם נמשכים לעד. אחרי אשפוז ראשון ואשפוז נוסף שהיה כמעט מיידי לו ואחרי 3 שנים של, יש שיגידו, שקט מדומה, המספרים שוב צונחים, הדמות במראה שוב מעוותת, המחשבות לא נותנות מנוח, כל ארוחה שוחקת יותר מקודמתה.. כל ההסתתרות הזו, העמדת הפנים התמידית שהכל בסדר, המאבק להיאחז בשגרה בשיניים כדי לצלוח עוד יום וגם את זה שלאחריו.. ושוב הבדידות הזו, הפחד מפני הלא נודע, הרעד הזה בעצמות בידיעה שאני עייפה כל כך, ומאיפה אצליח למצוא בי הכוחות לעזור לעצמי לצלוח סיבוב נוסף?