אני עדיין כועסת.
לבד בבית, והיד נמשכה כמו מאליה אל הארגז ההוא, הארגז ששמתי בארון סגור, ובארגז, כל מה ששייך לו. למת. לזה שעזב אותנו. לבני הצעיר והאהוב. זה שהלך ממני. עמית.
הקלסרים השחורים מעל כל החפצים- חקירת מצ"ח.
קלסרי המוות.
עוד פעם מתפתה לפתוח ולקרוא את העדויות של מצ"ח, של המשטרה, איך צלצל וביקש שיבואו לקחת את הנשק אחרי, " כדי שלא ייפול לידיים עויינות".תיאור איך נראה במותו, (תמונות לא ראיתי, בעלי לא הסכים שאראה אותן)
ושוב אני כועסת עליו.
למה. למה. למה.
למה היה יותר חשוב לך למות, מאשר לבקש עזרה?
למה הגאווה העקשנית הזו?
למה השארת אות