אני מפונק - כמוני

Au · 2020-05-14T19:18:33+03:00

אז לפני יומיים רציתי להתחמק משיעור מקוון בזום והלכתי לעבוד בגינה, העבודה שעשיתי הייתה קשה ופיזית ולאחר מכן התברר שעשיתי יותר נזק מתועלת, כמו תמיד. אני לא יכול להסביר למה בדיוק ואיך אבל פשוט הסתגרתי בחדר שלי, סגרתי תריסים, שמתי אוזניות ופשוט בכיתי (אני חצי מתבייש בזה וחצי לא). קראו לי אז מהר שטפתי פנים וניסיתי ולהיראות ולהתנהג רגיל, העניין הוא שלא הצלחתי. זרקו לי משפט שיכול להשמע מזלזל ואני פשוט הייתי בשקט, בשקט מידי. הבינו שעובר עליי משהו, זה לא פעם ראשונה שאני מתנהג מוזר. שנים שאני שומע את אבא שלי ואח שלי שמדברים על זה שהצעירים של היום הם מפונקים שהולכים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים על כלום ושאלה תפקיד מאוד מיותרים (הם אפיקורסים גמורים ברוב אם לא בכל הדברים של רפואת הנפש ואבא שלי מזלזל גם ברעיון של בית חולים, החזק שורד) ושאם לא היו פסיכולוגים כמו פעם אז התחלואה הנפשית ו התאבדויות היו יורדים משמעותית. יצא לי לחשוב על זה, שאח שלי היה בגיל שלי וגם יותר קטן היו לו את כל הסיבות להתפרק ולאבד שפיות, והנה אני שלא עברתי שמינית ממה שהוא עבר התפרקתי ואיבדתי את זה. אולי הם צודקים. זה נכון, קצת קשה לי אז אני נשבר. דיברו איתי אתמול וסוכם שאני פותח דף חדש, עדיין הייתי בבאסה אז הלכתי לישון כדי שהיום יסתיים כבר. הבוקר גם קמתי מבואס ואני לא יודע איך לצאת מזה. כל הדברים שממש הייתי אוהב לעשות כבר פחות עוזרים וגם המעט שהם עוזרים זה רק לאותו הרגע. אני מיואש מעצמי ומתוסכל מהמצב, אני כבר לא מצליח ללמוד כלום כי לקחתי הפסקה ארוכה מידי מהלימודים ואני לא מצליח לחזור לזה מרוכז. לאנשים יש ציפיות גבוהות מידי ממני ואני עסוק בלהנמיך את עצמי לידם שיבינו באמת מה אני שווה, להכניס אותם לפרופורציות, אבל זה לא עובד לי. אפילו לי יש ציפיות גבוהות מעצמי וזה גורם לי לחשוב לבד ולהנמיך את עצמי בכל רגע פנוי שיש לי לבד. נמאס להיות שחקן להראות שהכל בסדר למרות שאני בעצמי לא יודע מה לא בסדר. אם קראת עד לפה אני מעריך את זה ברמות שאני לא יכול לתאר. נשתדל להיות אופטימיים