ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

היי,  אני עובדת בשנים האחרונות כמטפלת לנוער חרדי בסיכון ולאחרונה קיבלתי על עצמי גם לעזור לאנשים בהתנדבות, אז מישהו הפנה אותי לאתר המדהים הזה שאני אוכל לעשות פה את ההתנדבות שלי, אז הפרטי שלי פתוחה ואני אשמח להקשיב ולנסות לעזור,  

עצוב לי שאני נזכרת בהורים שלי אני צירכה לדבר עם משהו להוצאי הכול ממש קשה לי 

בס"ד 

מבינה יותר מתמיד את הכאב של חורבן בית המקדש 

ברגע שמשהו יציב שהחזיק את הנשמה נעלם ברגע של משבר 

נוצר חורבן וכאב גדול.

הלוואי ומי שיצאתי איתו יסכים לדבר איתי ולרפא אצלי חלק מהכאב שנעלם

והכי שמח יהיה שייבנה בית המקדש:) 

כך יהיה אפשר לשמוח באמת

אני עצובה רוצה את ההורים ממש אני בוכה קשה לי צריכה אותם ממש אבל הם מתו וזה כואב מואד בלב אני רוצה פינוק חם ומישהו לדבר איתו

אני כבר נגמלתי קצת מהאובססיה לנסות להתאבד, ושוב זה מתחיל לחזור לי, היה לי גבול כזה נעים שהרגשתי שאני רחוקה מזה ופתאום זה מתחיל להשתלט עלי שוב, 

הייתה לי מטפלת. מאוד אהבתי אותה. נראתה לי אישה נהדרת עם אישיות חזקה ויפה. היה לנו קשר יפה בטיפול: דיברנו וצחקנו. רציתי לשמור אתה על קשר והצעתי לה את זה כמה פעמים. היא בחרה לשמור על הגבולות המקצועיים ולא להישאר בקשר. זה העציב אותי מאוד, ועד היום אני מתגעגע אליה. באותו מקום טיפולי היה לי פסיכולוג חכם שהתגלה כאדם נורא והתעלל בי נפשית קשה במלים במשך שנות הטיפול כדי שלא ארצה קשר עם המטפלת, וזה הזיק קשה לתקשורת שלי עם אנשים. אני הולך ומשתקם מזה.

קשה לי להישאר במסגרת החסידית שגדלתי בה,  יש פה מישהי עם ניסיון בתחום?

אני בן 18 ונכון יש את כל הקטע של הפרומים וזה אז בקיצור קפץ לי בטיקטוק סרטונים של אנשים שהיו איתי בבית ספר מפעם מהיסודי וזה הסתכלתי עליהם והם נראים כלכך שונה הם נראים כלכך באושר הם לבושים יפה הם שמחים הם נהנים מהחיים ורק אני במצב שאני כבר מתחנן מתחנן לאלוהים שיוציא אותי מזה כבר וכלום לא זז סמ כולם נהנים מהחיים ומנצלים כל רגע ורק אני במיטה 18 שעות ביום סובל ולא מפסיק להשבר כמה עוד אני יכול לסבול כולם בגיל שלי כבר יש להם חיים משלהם יש להם למה לקום מהמיטה יש להם חברים יש להם אנשים לדבר איתם יש להם למי לפנות ואני כלום לגמרי וכן אני משווה ו

אחרי שנה וחצי אני הייתי השבוע בבית ליום אחד היה לאחותי בת מצווה והסכימו לי לבוא וואי חברים אני מישום מה היה לי כייף אבל רע לי אני בסערת רגשות חמורה לא מצליחה להירגע תעזרו לי קריטי

ויש לי מחשבות אובדניות אני מרגישה חרא

לא טוב לי בארץ אני מרגיש שאני לא אמור להיות פה אני לא מצליח לסמוך על אף אחד, אני חייב לעזוב אני רוצה חיים שקטים כל פעם שאני נזכר בחופשות אני מתחיל לבכות ולפתח קנאה למי שהייתי בזמן שלא הייתי בארץ, אני מת לעוף מכאן.

אני לא יודע לתת סיבות ספציפיות אני פשוט פיזית לא מרגיש שאני מסוגל להישאר ואין לי למי להגיד את זה כי אני פוחד שזה ישמע מגוחך אני רוצה לעזוב לתמיד.

איך אני יחזיר על כל השנים שפספסתי על כל השנים שלא היו לי ועדיין אין לי חברים על כל השנים שפגעו בי על כל השנים שדרכו עליי על כל השנים שצחקו עליי על כל השנים שצחקו עליי שאין לי חברים על כל השנים שאני הייתי לבד על כל השנים שהייתי מחפש תירוץ בראש מה להגיד להורים למה אני לא יוצא מהבית ביום העצמאות על כל השנים שאמרו לי תלך לאילת עם חברים אני אשלם העיקר תלך אבל עם מי אני אלך ? אין לי חברים אין לי אף אחד איך אני אמור להחזיר לעצמי את השנים האלה שבחופשות אני לבד בכיפור לבד בחופש הגדול לבד על כל השנים שאני לא מצליח לצחצח שיניים כי אין לי כבר כוח