אני רוצה להגיד שלאף אחד לא אכפת מחולות סרטן שחלות שתוקפן פג, כשהן כבר זקנות (ניצולות שואה), מוחן אכול גרורות, והן מרותקות למיטה ללא שליטה בשרירים, בצרכים, או בכל דבר אחר. שגופן רפוי כמריונטה, אבל חש כאב. שאין להן כבר קול, אבל מסוגלות לגנוח. שגופן משותק אבל מדי פעם יד או אגרוף מכים באוויר, כי אין גבול ליצירתיות השטנית של המוח החולה. אני רוצה להגיד שכל הרופאים אוהבים ניצחונות, ואת ההערצה שגובלת בסגידה אחרי הסיבוב המוצלח הראשון, אבל חזרת המחלה עם גרורות, במוח ובמבחר עשיר ומגוון של איברים פנימיים, היא כבר לא כיף, אז הם נוטשים אותן. אחרי ש