דיכאון ובדידות

Diego · 2021-07-07T02:25:41+03:00

שלום רב אני גר בבית ההורים רק אני ושני הוריי שאר האחים נשויים , ההורים שלי לא מדברים איתי והם עושים עליי חרם חברתי , אני פשוט מרגיש את הסטיגמה כלפיי בתוך הבית (אני חולה סכיזופרניה ודיכאון וחרדה שנמצא באיזון חלקי ומקווה שבדרך לאיזון מלא אחרי התחלת טיפול חדש) , ההתנהגות הזו של ההורים גורמת לי סבל רב הם לא תומכים בי ויש להם דעות קדומות שליליות בנושא בריאות הנפש הם עושים לי ריחוק חברתי ואני מרגיש שהם מתביישים בי (אני בן 33) כל זה גורם לי להתפרציות כעס קיצוניות בתוך הבית ורגעים של אטרף אני נהיה אלים מילולית כלפי ההורים ואלים כלפי חפצים בבית (לפעמים שובר דברים , דופק את הדלת חזק , צועק ומקלל את ההורים ) אבל הם לא מבינים שההתנהגות האגרסיבית שלי הזו היא בגלל שהם לא מדברים איתי ולא תומכים בי ואדישים לקשיים הנפשיים שלי שאני מתמודד איתן , אני נכנס לדיכאון עמוק ומשתק ומרגיש את זה על בשרי, אני מתחיל לחשוב שמוות הוא הישועה והגאולה היחידה בשבילי אני מתחיל לשנוא את החיים אבל אני לא אובדני במובן המעשי של המילה זה לא מחשבות של להוציא את זה לפועל כי גם אני מפחד ממוות , ואז אני מפסיק לאכול ונזרק למיטה לאורך כל היום ומרגיש שההורים שלי פוגעים לי בכבוד העצמי ואני נעלב מזה ואני מרגיש שאני נטל עליהם וההרגשה הזאת הורסת אותי , בתחילת השבוע הזה לאחר התפרצות כעס המלווה באפיזודה דיכאונית הלכתי על דעת עצמי בלי תור איפה שאני מטופל במרפאת עירון על מנת שיעזרו לי ויפנו אותי לאישפוז פסיכיאטרי ונבהלתי כאשר מנהל המרפאה הפסיכיאטר דחף אותי פיזית החוצה מהמשרד של וביקש ממני לעזוב את המרפאה !!!! אני סך הכל רציתי שיזרז את תהליך הקבלה שלי לקהילה תומכת (דיור מחוץ לבית) , יצאתי מהמרפאה מרוסק ומתוסכל ובתחתית של התחתית ....לבד לבד לבד (אין לי קרובי משפחה ואין לי חברים , וגם אף פעם לא הייתי אלים לא מילולית ולא פיזית במרפאה) .