דיכאון, חרדות, ואכזבה אדירה מכל הסביבה.

קוקו11 · 2021-08-27T03:32:55+03:00

מגיל 11 אני סובלת מדיכאון. בא והולך כמו גלים, לפעמים סוער ולפעמים פחות. חרדות חברתיות, חרדות כלליות, פשוט פקעת עצבים. אשפוז יום בבית חולים פסיכיאטרי בגיל 13- שם אבחנו אותי עם סכיזופרניה ונתנו לי מינונים מקסימליים של אנטי פסיכוטיים- פשוט מחקו לי את הנשמה. לפני שנה, הגעתי לאשפוז שני במחלקת מבוגרים- אני לא סכיזופרנית, עשו טעות, הורידו לי ישר מינונים. תסכול וזעם. הלכתי פעם אחת בגיל 13 מיוזמתי לקבל עזרה, ורק דחפו לי כדורים במקום להכיר בכאב של ילדה במצוקה. באשפוז השני, יבבתי וצרחתי מבכי, התקפי חרדה קשים- התעלמות מוחלטת. בידוד של 8 שעות שצרחתי מבכי, והדבר היחידי שהפסיכולוגית הציעה לי זה זריקת הרגעה. בקיצור- התייאשתי מאוד מהסביבה. אני לא בן אדם שמשתף אנשים בדברים עמוקים מאוד שעוברים עליי כי אני רגילה להתמודד איתם לבד. לפנות לאנשי מקצוע לא עוזר לי מן הסתם. חשבתי לשתף פה, אולי קצת לפרוק. אני חיה עם כאב מסוים שמדי פעם הוא חלש, ומדי פעם הוא חזק בעוצמות שחונקות אותי. אין לי עם מי לדבר על הכאב הזה, ואין לי דרך להראות את הכאב הזה לאף אחד שיראו כמה הפצע שורף לי, ישימו לי יד על הכתף, יסתכלו לי בעיניים ויגידו לי ״אנחנו רואים שזה ממש כואב לך, זה נראה כמו כאבי תופת, אנחנו נעזור לך איך שנוכל״. או שמסתכלים עליי כיצור, או שמסתכלים עליי ולא יודעים מה לעזאזל לעשות עם הבחורה הזו שהופכת לסמרטוט יבש על הרצפה, או שמתעלמים לגמרי- כאילו אין עם מה או מי להתעסק פה בכלל. אין לי אמון באנשים. אני לא חושבת שאי פעם באמת יצא לי לבכות בזרועות של מישהו ולהרגיש שירדה לי אבן מהלב. אני מרגישה שמגיע עוד גל לא קטן של דיכאון וחרדות שמתלוות, ופשוט מרגישה צורך לשתף. יש בי המון זעם על העולם, על האנשים שאכזבו אותי פעם אחר פעם כשרק ביקשתי עזרה, שזלזלו, שהוליכו שולל, ששיקרו, שעשו יותר נזק מתועלת- לעזאזל- עשו רק נזק. אני ממש לבד. ממש ממש לבד. אנשים מסביבי רואים איתי שהכל כרגיל. אני יוצאת, מתכננת דברים לעתיד, מתעסקת בדברים שלי, מדברת עם אנשים ועם המשפחה על דברים יומיומיים. מבפנים אני נשברת שוב. אני כל כך לא מאמינה שהסביבה אי פעם תוכל אפילו להקל עליי, שאני יכולה למצוא את עצמי עם פנים קפואות לגמרי, דמעות שמתות לפרוץ מהעיניים שלי ליד אנשים- אבל אני לא רואה בכלל טעם להתפרק ליד אדם אחר. מכווצת הכל בפנים עד שאחזור לפינה שלי, אתכרבל במיטה עם האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו בעולם הזה- אני.