שמתי לב שבעקבות האירועים הטראומטים שעברתי גם אם עברו מעל 4 שנים. כשאני למשל מנסה להרכיב מצלמה חדשה שקניתי הזכרונות מהעבר צפים לי ,ואני לא מרוכז
האם קיים טיפול לדברים כאלו?
שמתי לב שבעקבות האירועים הטראומטים שעברתי גם אם עברו מעל 4 שנים. כשאני למשל מנסה להרכיב מצלמה חדשה שקניתי הזכרונות מהעבר צפים לי ,ואני לא מרוכז
האם קיים טיפול לדברים כאלו?
האם ציפרלקס יכול להעלות רמות סוכר אצל סוכרתיים (במינון 2.5 מ"ג וגם אח"כ כשעולים עד 10).תודה
שלום לך נירה, אינני פסיכיאטרית כך שהתשובה שלי איננה יכולה להיחשב כמו תשובה של איש מקצוע. למיטב ידיעתי ציפרלקס איננה נחשבת לתרופה שמעלה רמות סוכר באופן ישיר. לעיתים היא מגבירה תיאבון ולגרום לעלייה במשקל ובאופן עקיף כל על עלייה בסוכר.
יש סיבה מסוימת שאת שואלת? בכל מקרה יש צורך לעקוב ולבדוק אם רמות הסוכר עולות עם נטילת התרופה.
מציעה לך להתייעץ גם עם קהילת רוקחות כאן ב"כמוני", לרוקחות הנהדרות שם תניינה בוודאי תשובה מהימנה שנשענת על מחקר.
תודה רבה אורית.התחלתי לקחת ומרגישה שהעיניים מרגישות שונה. בעיקר עין אחת. קראתי שזה יכול להיות קשור לשינויים ברמות הסוכר ואני חוששת מזה. הפסיכיאטרית טוענת שלא מעלה רמות סוכר
איך יודעים מתי חרדה כבר דורשת טיפול מקצועי ולא תחלוף לבד כי אני כבר לא יודעת מה לעשות
אם יש ספק, אין ספק.
אני ממליצה טיפול זה יכול לעשות פלאים.
דנה יקרה, אם את סובלת תקופה ממושכת ואם הסבל מפריע לאיכות חייך יש מקום לפנות לטיפול. בטיפול יוכלו לעשות ביחד איתך הערכה של המצב ולבחון אם מדובר בתגובה לאירוע ספציפי שניתן להתגבר עליו בטכניקות רגשיות מסוימות ו/או בטיפול הרגעתי לתקופה קצרה או שמדובר בתהליך מעט יותר ארוך. בכל מקרה אם כבר הגעת לכאן ואת חווה תחושה של חוסר אונים קשה (כמו שעולה ממה שכתבת) יש מקום בהחלט לפנות לטיפול.
פנייה לטיפול היא לא חתונה קאתולית .... כדאי להקשיב לקבל מענה לרגשותייך ואת בהחלט יכולה בהמשך לשקול את צעדייך בנושא. מה דעתך?
אני בן 24 מתמודד עכשיו עם אבל של קרוב משפחה נוסף ששם קץ לחיים שלו
ונכנסתי לדאון רציני אני בן 24 בלי חברים בכלל מרגיש בודד מאז ומתמיד קשה לי להבין קודים חברתיים והורים שלי עם כול הכבוד אליהם על הרצון לעזור לי מאוד כובלים אותי
אני בצומת דרכים בה אני מנסה להשתחרר מ"חיבוק דוב" שלהם ולעבור לגור במקום חדש ורחוק מהם ולהתחיל את חיי מחדש ואני כולכך מפחד אני לא יודע איך ובמה להתחיל ראשון
אני לוקח נוגד חרדה טבעי (נרבן) במשך כשבוע וזה פשוט מעייף אותי
אני רק רוצה להכיר כמה חברים עיניים שלי מפוצצות בדמעות אחרי שנים שלא בכיתי
אובחנתי לא מזמן עם AD
אלייה יקר, אני בהחלט מבינה לליבך. לכל אחד מאיתנו יש "אנשי סמכות" (אם אפשר לקרוא לזה ככה?) מעברנו שגרמו לנו לרגשות קשים ואולי אפילו טראומטיים. נסיבה לכך היא שכשאנחנו ילדים אנחנו תלויים בדמויות האלו וכאשר מטפלת בעיסוק נוהגת בך באופן לא מותאם ופוגעני כילד אין לך ככ מה לעשות - אתה כלוא בסיטואציה. והטראומה הזאת נסחבת לבגרות. ההבדל הגדול בין אז להיום הוא שהיום אתה בוגר - אם מישהו נוהג בך שלא באופן מותאם או פוגעני אתה יכול לקום וללכת ולהבין שזה שלו -לא שלך....
זה כמו שאדם שהמחנכת שלו לא התנהגה אליו יפה לא ילמד באוניברסיטה מקצוע שהוא רוצה כ
היי
הי גם לך. מה שלומך?
היי,
מה קורה?
אני בת 62 בפנסיה מוקדמת, לא מרגישה משמעות .. כל היום בדידות ועצבות. לא רוצה לטןס לחול. עצוב לי שלבן דלי ובת זוגו אין ילדים..אולי אל הורים מבחירה..לא משתפים למה.
כשהיתה מלחמה ואזעקות ואולפנים פתוחים נתן לי מרץ..ארגנתי את הממד, עשיתי משלוחים .לא הרגשתי דכדוך או עצבות.. היה לי ענין .איך שנגמר שוב ההרגשה הרעה . המלחמה נותנת לי לגיטימציה להיןת בשקט בבית וכך גם בסגרי הקורונה היתי הכי מבסוטית. אני יכולה גם ככה להיות בשקט..אך הגורמים החיצונים..נותנים לי לגיטימציה להיות במצבי..בלי לשאול...אולי תלכי לחוג...אולי תלמדי משהו.. אני לא בן אדם של הת
היי, אולי תנסי למצוא תחביב/ משהו שרצית לעשות בעבר ולא יצא לך או אולי למצוא משהו בסיגנון התנדבות או תרומה לקהילה או משהו כזה.
יקרה, ממש כואב לקרוא את מה שאת כותבת. המילים שלך כנות ונוגעות בלב. נתיאור שלך על הדכדוך, תחושת חוסר המשמעות , הריקנות - הם מצב שרבים חווים לאחר יציאה לפנסיה אם לא עשו את ההתאמות הנדרשות לחיים ללא מסגרת של עבודה.
את מתארת משהו מאוד חזק, שגם הוא מאפיין אנשים רבים שנתונים במצב של דיכאון. כשהעולם "עוצר" כמו בקורונה וכמו במלחמה, הלחצים החיצוניים והדרישות החברתיות נעלמות. יש אישור פנימי וחיצןני פשוט להיות. בלי לרצות, בלי להרגיש אשמה עם לגיטימציה מוחלטת ונראה שכשאת משוחררת מה"כפייה" את מצליחה למצוא משמעות ולגייס את עצמך לעשייה כי יש צורך א
תודה רבה על תשובתך
הי יקרה, אני רואה שהשיתןף שלך עלה שוב. האם קרה משהו מאז השיתוף האחרון? מה קורה איתך?
היי
את צריכה עזרה?
יעזור לך אולי לשתף?
הי יקרה, בהחלט מבינה לליבך. אני חושבת שכולנו חווים מדי פעם תחושה כזאת. האם זאת פעם ראשונה? האם את יכולה לשתף ממה מורכב העומס הזה וכך נוכל לדייק יותר במענים?
למשך שנים רבות אני לא סבלתי את מי שאני לרמה של אובדנות, ואני לא יודע מה אני יכול לעשות, שום דבר שאני עושה לא עוזר וכל יום זה מחמיר, וזה לא שלא היו כבר נסיונות התאבדות, זה שאני מפחד לפגוע במשפחה שלי, אני באמת לא יודע מה לעשות