בדמייך חיי - כמוני

מטפסת הרים · 2022-03-02T00:54:56+02:00

את התמונה הזו צילמתי לפני שנתיים.. בתוך תקופה קשה, קצת פחות קשה מהיום. אבל בכל זאת קשה ממש... תמיד אהבתי את החלון שלי בחדר, אבל ביום ההוא לפני שנתיים שבו פתחתי את החלון וזה מה שראיתי, התאהבתי בחלון הזה לגמרי. מקדישה את המילים שלי מאז, לכל החברות שלי מכאן, שקשה להן, שיורקות דם של קושי, ובכל זאת מנסות להרים בכל פעם מחדש את הראש... מקדישה לכן את התמונה והשירים. גם עבורי הם באו ביחד. (וחכו אם תאהבו יש לי עוד המון איך לחזק מעבר ללבכות על עצמי ועל הקשיים של כולנו, באמת, ואולי דווקא עם הבכי) אז ככה נראה הנוף שלי מהחלון בחדר. ואני כל כך אוהבת את זה! ואולי ככה נראה בכלל העולם מהזוית מבט שלי כרגע.. רוצה את הצמיחה הזו.. כמה ירוק. כמה חיים!!! וקרה משהו הזוי בתוך הצמיחה הזו השבוע. פתאום פרחים אדומים משום מקום... הם לא היו כאן לפני קצת פחות משבועיים כשהייתי בבית. והגעתי הביתה, העפתי מבט החוצה ופתאום יש אותם... ובדיוק לאחרונה דיברנו בבית על זה שהעץ עם הפרחים הורודים כזה מהמם, אבל שנראה שהעץ השני שלידו חולה, עייף, מחוסל.. ואבא סיפר לי לפני כמה דקות איך יום אחד היה ממש ממש חם, והוא החליט לפנק את העץ במים כפולים ביחס אישי, ויום - יומיים אחרי זה הוא יוצא לראות מאיפה נפלו פרחים אדומים על הדשא, ומרים את המבט למעלה - ופתאום רואה את זה...!!!! פתאום צמחו. ואני עכשיו מצלמת .. כי זה שלי, כי זה איך שזה אצלי עכשיו בלב. פרחים אדומים, של דם, דם עם צמיחה. הלך איתי השיר "בדמייך חיי" בימים האלה. כי הרגשתי... הרגשתי איך כל הפצעים שלי פתוחים. איך כואב לי והדם זורם לי , הדם של הלב .. הדמעות, הכאב. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.. ונשארת עם שאלה גדולה כזו, מה ? רוצה לטפל בעצמי דרך המציאות שאני מעבירה את עצמי ושה' מעביר אותי. לשקם. להוציא קוצים, לחטא.. לגדל את הלב שהופקדתי עליו. והזכרתי לה' שהוא שלו וממנו הלב הזה, והתהליך. ואני רק הולכת ומשתדלת בתוך זה... אבל הוא המוביל, ואני אחריו. שהחלקים של הלב שאני לא מבינה ולא יכולה, הם שלו. הם קורבן לה' על המזבח. ואני מוכנה לשמור ולטפל בלב כמה שאני יכולה, ואת מה שאני לא יכולה- אני מקריבה לה'. כי אני לא מבינה באמת, אני רק מה שאני יכולה. לא מבינה את הדרך לפעמים.. וזה מזכיר לי שוב ושוב להחזיר למנהיג כל ההווי'ה את המושכות. הוא המכוון, המוביל, הוא הכל. ואני רק משתדלת להעמיק את המבט ולפעמים גם לראות. ולחבק את עצמי כל פעם איך שאני מצליחה... כי אני זה הדבר שהוא הכי שלי. ואני כל כך חייבת לשמור על האוצרות שלי. ובאלי לומר לעצמי שגם אם אני לא מבינה את הדרך וגם אם משהו בפנים קצת מיואש וזה לא טוב, זה עדיין לא הוגן שאני משאירה את עצמי לבד כי אני לא מבינה את עצמי. לבד בלי עצמי. לבד בלי אחרים.. בורחת מהעצמי הזה כי אני לא יודעת איך לעזור לו. וזה לא טוב. כי חלקיק חיים יש ואני חייבת לשמור עליו.. על הניצוץ חיים הזה. על הרצון שלי. שלא ירקב הכל בגרעין שעוד איכשהו שורד.. ואני לא מוכנה לוותר. גם אם אני מתייאשת בדרך.. הוא מוביל אותי להמשיך להאמין לו ולעצמי ולעולם.. לאמון שיש בעולם, לאהבה שיש בו, לחיות. חיות בסיסית.. אבל הרגש עוד יותר מוצף, והשאלות.. לאן ואיך? ומה יהיה? ימים של רצון גדול לעצור הכל ולחבק את עצמי. ויאוש מהמסע הזה... זה היה עצוב, זה היה מבאס, אבל זה מה שיכולתי. כשאי אפשר להתרומם, צריך פשוט לחזק את עצמנו חזק וקרוב. אבל זה קורע את הלב.. כי הנפש רוצה גם מרחב, לא רוצה להתכנס. רוצה להיות משמעותית עבור עצמה, להתרומם ודיי! ואם נשארים בכינוס, אז לעשות עבודת עיבוד נכונה יותר. אבל איך? עם לאהוב את עצמי, עם לדאוג לעצמי לחוויות מעצימות, מחזקות, מחבקות. עם להעמיק באמונה שלי בעצמי ובדרך , כל פעם קצת.. עם יכולת להביט שוב ושוב בחלון ולחפש. להיכנס למקלט, ולצאת. ושוב ושוב ושוב. בלי לפגוע בשיגרה, ועם להגן על עצמנו כשצריך. ויכולת להיות בתנועה , ללכת לחזור להתקרב להתרחק , לפעום את הלב.. להכיל לילה ויום. לכאוב את הלילה, לצפות אל היום, לדעת לסיים אותו ולחכות אל המחר. לנשום עמוק את הרגע, ולחפש את הצעד הבא... לאהוב את המקום עכשיו, לאהוב את איך שאני ואת איך שאני לא. לאהוב את הדברים, גם החלקיים, גם הקטנים, גם הרחוקים.. לנשום עמוק את האויר אל תוך כל כולי... "בדמייך חיי" השיר שהלך איתי כל כך השבוע.. התחושה הזו שה' עובר על פניי, על הדם השפוך, על הפצעים, וצועק לי: חיי!! אבל אני עוד עסוקה בדמיי, ולא מצליחה לעבור ל"חיי". ופתאום מתעלה לשם. כי זה באמת מבשר חיים ותקווה, שה' עובר על הדם. ואומר: אני רואה אותך, אני איתך שם אבל את יכולה גם יותר! הדם זורם, חזק, חם, חיי! תרגישי אותו חזק חזק חזק, ואז אפשר גם להתרומם ל-חיי! חיי. כי יש רצון כבר פשוט לצמוח ולגדול. לגדול מתוך שמחה. להסיר מהגב שלנו את כל מה שיושב עליו. להתמלא מלא מלא מים לא משנה מה היה אתמול ומה יהיה מחר, ופשוט להצמיח פרחים.. בלי פחד שעוד רגע תבוא שמש שתייבש את כולי או שמחר כבר לא יהיו מים. חיי!!! הפחד ליפול, להיסגר, להיפגע. לא חזק כמו הרצון לחיות... מצאתי בשיר את היכולת, להרגיש חושך, להרגיש כאב, לתת לזה מקום. ולעלות... לא לפחד לפתוח, להבין שיש פצעים, להרגיש את הדם, לא להתכחש - ועל זה, ה' בא ואומר- חיי! הוא לא אומר לחיות , להמשיך בדרך, לשמוח, להאיר..- בלי לראות את המציאות, בלי לתת מקום למה שכואב, בלי להכיל מורכבות. הוא מקיף את כולי, את כולך, את כל הרגעים.. ומהם, מתוך כולם, הוא אומר- חיי! אפשר לחיות אפילו בדמייך.. ובשיר "הם עוזרים לי לחיות הם עוזרים לי לצמוח לברוא עולם יותר יפה". זו המטרה.. לחיות! לצמוח! וממשיך בבית הבא ואומר: "ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת... מבשרת חיים! מבשרת תקווה! ושלום ושלווה וחסד!" יש את כל אלו בעולם... אפשר לחיות, אפשר להרגיש, אפשר לחוות. אפשר לחבק את כל כולנו בלי לוותר גם על הכאב.. ומשם לעלות אל השלווה והחסד והטוב. יהיה אפשר, זה קיים. יש דם, יש כאב... אבל יש שלווה ושלום, ואנחנו יכולים להגיע לשם. יש תקווה שנרגיש את זה, שנהיה שם...?? חיי! הוא אומר..בדמייך, חיי!!! עם דמייך, למרות דמייך, מתוך דמייך, קומי , חיי...! וזה הכי מנחם בעולם אולי לפעמים... כי "בדמייך" זה לא מצב שקל להאמין בו שאפשר פשוט לחיות... זה נראה כאילו כבר הכל אבוד.. וה' (או מה שאתן מאמינות בו, ואולי טבע החיים..) אומר שאפשר... גם אם קשה להאמין. גם אם קשה לשרוד את זה שכואב כל כך. עובר איתנו ביחד "ואעבור", רואה אותנו "ואראך". וגם אם הדם נהפך כבר כל כך לחלק ממני.. "מתבוססת". הוא אומר לי "חיי". ככה הרגשתי אז בחוויה ההיא. וזה ממש מדבר אליי גם מהמקום של הנחמה בתוך הכאב. על הרטיה שהקב"ה שם על הפצע, ששווה בשבילה לעבור ולהיות ולהרגיש כל הכאב... כמו שיר שאני מאוד אהבתי, "רסיסי לילה". ההסתרה הזו של הלילה... שאתה מרגיש הכי נטוש, הכי שותת דם.. הכי שלולית דמעות.. ולא מבין ולא רואה, אבל מישהו נמצא איתך שם בסוף, רוחץ את הפנים שלנו, מלווה, שולה את הקוצים.. לא עוזב לרגע. נמצא איתנו בתוך זה ואומר לנו "חיי"! בדמייך... רק המילים של "רסיסי לילה" באמת... הכי מנחמות. יש מישהו שם. גם כשנופלים, גם כשכואב, גם כשכבר כל כך רוצים לגדול, וגם כשכבר מיואשים ורמוסים לגמרי. "כשעזבת את ביתי נטשתיו גם אני" - המציאות מדויקת..מישהו איתנו במסעות שלנו, ומה שקורה בהם לא משפיע רק עלינו, אלא מישהו איתנו בזה. אני עזבתי, אני מרגישה רחוקה מהאידיאל שבו הייתי רוצה להיות. אני במדבר, ובדרך, ועוד לא במקום הנכסף, ואני לבד? לא, יש מישהו ביחד איתי. אולי היקום, אולי הלב שלי, אולי החברה הטובה, אולי אמא או אבא, אולי המטפלת שלי (הגדולה מהחיים האלה!) ואולי (ובעיניי ממש, אפילו שיותר קשה לי להאמין עכשיו) אלוקים. ולמישהו הזה שתדמיינו שהוא שם (לי קל באלוקים כי הוא אינסוף, אבל אתן יכולות לבחור מישהו אחר) אין לו עניין לחכות לי שם במטרה הרחוקה, בבית שלו, בארמון , ושאני כבר אבוא מתישהו אחרי כל המסעות.. כי הוא לא רוצה אותי רק בבית שלו .. יש לו עניין בדרך שלי לשם. הוא רוצה אותי ככה, לא משנה מה הצלחתי ומה עוד לא, ומה גם לעולם לא אצליח.. כל זה לא משנה לזה שחפץ בי באמת, לא רק באני שאני מנסה להיות, אלא באני שאני כבר לפני ואחרי הכל, האני שאי אפשר לקחת ממני. "כיסיתי פניי וגנזתי אורי בכדי שאהיה איתך ואיש לא יוכל לראותי" - ההסתרות... האור שרחוק. החושך... שהכרחי כדי לבנות בנו משהו. הצורך לכסות כדי לגלות אחרי זה.. שאף אחד לא יוכל לראות, כדי שכשסוףסןף נוכל לראות, זה יהיה פשוט מדהים ... "ובלילה כששכבת בוכיה בשדות הסתרתיך בצל כנפיי מפני הרוחות" - החיבוק , בתוך הכאב... ההגנה. "וכשלבסוף נרדמת בשלולית דמעותייך נשאתיך על כפיי וארחץ את פנייך" - גם... "ואת הקוצים שליתי מתוך שערך" - גם הדברים שמכאיבים לי ונראים לא ברי תיקון .. יש דרך שכבר נסללת, יש משהו שמתרחש מתחת לפני הקרקע, פרחים אדומים מבשילים, לא נשפך דמי סתם.. משהו מתחולל מתחת לפני הקרקע ועוד יגיע הזמן שלו... וזה משמח שאפשר להוציא החוצה ממני את הקוצים. "ויזרח האור ועלה ואראה אלייך ושבתי את שבותך וגאלתיך מכל ייסורייך ואת השמחה אחזיר אל עינייך" הלוואי שהשמחה תחזור לעינייך , בקרוב אם קראת את זה עד פה.. אז רק אומר לך שאני מאמינה שאם הצלחתי לגעת במשהו ממך, שהמילים שלי של פעם הצליחו, יש לך לב מיוחד, ויש איך להיכנס אליו, ויש חריץ ופתח, ויש תקווה כי הפתח יגדל ויגדל, פתח אל טוב, אל נחת, אל אהבה ושמחה. שולחת לך מים חיים....