Edit עוד התקף היום עבר לי בסדר. עד ש… חבר שלי כתב לי על בעיה חדשה שצצה אצלו. בעיה כלכלית אצל המשפחה. פתאום מעלים את שכר הדירה והמשפחה מצפה ממנו לעזור בשכר. הוא משתכר בשכר נמוך ובקושי מעביר את החודש. לאבא שלו יש הפרעה נפשית של אגרנות והוא הפך את כל הבית למחסן, יש חדרים מיותרים שלמים שפשוט מלאים בזבל שאבא שלו לא מסוגל לזרוק. אז בגלל שיש יותר חדרים עם זבל צריך לשלם על דירה יותר גדולה, במקום ללכת לדירה נורמאלית ולשלם פחות. למה שחבר שלי יידפק מהבעיה הנפשית של אבא שלו? אבא שלו אפילו תקע לו עוד זבל בחדר שלו והוא ישן עם זה וחי עם זה ואין לו שם מקום לכלום עוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 4 תגובות עוד התקף <p>היום עבר לי בסדר. עד ש…</p> <p>חבר שלי כתב לי על בעיה חדשה שצצה אצלו. בעיה כלכלית אצל המשפחה. פתאום מעלים את שכר הדירה והמשפחה מצפה ממנו לעזור בשכר.</p> <p>הוא משתכר בשכר נמוך ובקושי מעביר את החודש. לאבא שלו יש הפרעה נפשית של אגרנות והוא הפך את כל הבית למחסן, יש חדרים מיותרים שלמים שפשוט מלאים בזבל שאבא שלו לא מסוגל לזרוק. אז בגלל שיש יותר חדרים עם זבל צריך לשלם על דירה יותר גדולה, במקום ללכת לדירה נורמאלית ולשלם פחות. </p> <p>למה שחבר שלי יידפק מהבעיה הנפשית של אבא שלו? אבא שלו אפילו תקע לו עוד זבל בחדר שלו והוא ישן עם זה וחי עם זה ואין לו שם מקום לכלום אפילו לא למתנות שאני קונה לו, ואין לי ספק שזה עוד אחד מהדברים שגורם לו להפרעות של קשב וריכוז ובכלל תחושת חוסר נוחות בבית. זה פשוט לגור במחסן.</p> <p>אבל הוא מרחם על ההורים שלו שנקלעו לבעיה כלכלית בגלל הבעיה הנפשית של אבא שלו, ואני שואלת – אבל מה עם המצוקה שלו? מה עם ההפרעות הנפשיות שההורים שלו גרמו לו? אני לא ראיתי שהם ריחמו עליו וניסו לעזור לו, להפך, הם רק מחמירים כל הזמן את המצב. הוא עוד אמר לי בהתחלה שהמצב הכלכלי החזיר אותו לאותן תחושות שהיו לו בגיל 16 כשהיו לו בבית מצוקות כלכליות והוא היה בחוסר אונים שלא יכל לעזור אז רצה וניסה להתאבד. מה אני אמורה להרגיש ולעשות כשהוא אומר לו שהוא שוב באותה סיטואציה ומרגיש את אותן תחושות? הוא כבר בן 30 ועדיין מתנהג כמו ילד בחסות הוריו. אח שלו לא מסכים לו שיעבור לגור איתו יחד אפילו לא באופן זמני, איזה מן אח לא מתחשב במצוקות של אחיו, העיקר טוען שאוהב אותו וכל היום בא אליו לחדר ויושב איתו וחופר לו במלא סיפורים. </p> <p>השתגעתי מזה. הזדעזעתי. זה הרגיז אותי מאוד, מאוד. הייתי בדיוק בסוף שיעור והרגשתי שאני הולכת להתפוצץ. כל הדרך חזרה רעדתי באוטובוס וצרחתי בתוך עצמי. הדופק שלי עלה ל152. אפילו בספורט הוא לא עולה לי כל כך גבוה. נהיו לי סחרחורות וכאבי ראש. הלכתי בחוץ חזרה הביתה כשירדתי מהאוטובוס כאילו אני נכנסת למלחמה. אנשים הסתכלו עליי ולא הבינו למה אני הולכת כל כך מהר ברוח סערה. אני לא מסוגלת לראות שכל כך פוגעים באדם שחשוב לי והוא לא רק שמאפשר שיפגעו בו הוא אפילו לא שם לב שפוגעים בו והוא עוד מתווכח איתי על זה ומגן עליהם, על מי שפוגע בו!</p> <p>זה משגע אותי ממש. אמא שלי בדיוק הכינה לי אוכל והייתי לקראת הפגישה עם הפסיכולוגית אז אכלתי בעצבנות ומהר ואז הלכתי בזריזות לפגישה וזה עשה לי כאבי בטן ובחילות אבל ישבתי אצלה והיא גם סיימה את הפגישה בתוך 45 דקות ולא 50 דקות, התבלבלה בשעה אבל לא נורא, סך הכל היה בסדר יחסית סיפרתי לה על מה שהיה ועם הזמן נרגעתי יותר, אני עדיין לא בטוחה שהיא ה"אחת" אבל היא כן נותנת לי נקודות למחשבה אז זה מספיק לי בינתיים. אני עדיין מרגישה נסערת בפנים ומנסה להירגע איכשהו. </p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה