Edit כלא היום הגיעו אליי אורחות הביתה, שלוש בנות שהן כמו משפחה ובאו לבקר אותנו מהולנד.. מכירות אותי מגיל אפס. רוב המפגש דיברנו בהולנדית ואנגלית, הן היו ממש חמודות. אחת היא אמא של שתי הבנות, בת אחת היא גננת השנייה היא עובדת סוציאלית, שסיפרה שהיא אפילו מתלבטת אם להתנדב באיזו שהיא עמותה (כולל ער"ן) וממש התאפקתי לא להגיד לה להתנדב בער"ן כי אז היו שואלים אותי על המקום ולמה אני מכירה אותו אז שתקתי בעניין. הגננת הביאה איתה את הבת הקטנה שלה ואבא שלי הקריא לה סיפור בהולנדית, כמו שהיה מקריא לי בילדות. פתאום זה החזיר אותי אחורה, לכשהייתי קטנה והיו מקריאיעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 12 תגובות כלא <p>היום הגיעו אליי אורחות הביתה, שלוש בנות שהן כמו משפחה ובאו לבקר אותנו מהולנד.. מכירות אותי מגיל אפס. רוב המפגש דיברנו בהולנדית ואנגלית, הן היו ממש חמודות. אחת היא אמא של שתי הבנות, בת אחת היא גננת השנייה היא עובדת סוציאלית, שסיפרה שהיא אפילו מתלבטת אם להתנדב באיזו שהיא עמותה (כולל ער"ן) וממש התאפקתי לא להגיד לה להתנדב בער"ן כי אז היו שואלים אותי על המקום ולמה אני מכירה אותו אז שתקתי בעניין. הגננת הביאה איתה את הבת הקטנה שלה ואבא שלי הקריא לה סיפור בהולנדית, כמו שהיה מקריא לי בילדות. פתאום זה החזיר אותי אחורה, לכשהייתי קטנה והיו מקריאים לי כך סיפורים לפני השינה. אמא שלי שיתפה שהייתי ילדה מופרעת שכבר משהייתי תינוקת הייתי הולכת לישון מאוחר באיזור 23 בלילה הרבה שנים, שהייתי מציקה ומרביצה והגננת הייתה מתלוננת עליי, שלא ידעתי לצייר איקס פשוט ולא עיגול, ואפילו אמרה לאמא שלי שאני מציירת מכוער, אז ביקשה לשלוח אותי לריפוי בעיסוק. שכחתי בכלל מהדברים שסיפרו עליי.. והיו שם גם הרבה עקיצות עליי.. אבל השתדלתי להתעלם. לאחרונה כל מיני אירועים ואנשים גורמים לי להיזכר בדברים מהילדות שהרבה שנים לא חשבתי עליהם, ותהיתי גם למה אני לא זוכרת הרבה דברים מהילדות שלי. אם זה נורמטיבי או שזה בגלל טראומות, או שסתם הייתי דפוקה. לא ביקרתי בהולנד כבר הרבה זמן בגלל הקורונה, ותמיד הייתי טסה לשם עם המשפחה כל שנה מאז הינקות, והיא כמו בית שני בשבילי, משפחה וחברים שהיינו מבקרים קבוע. מוזר לי שהתרגלתי להיות כלואה בבית כל הזמן, כל יציאה שלי מהבית אפילו רק מהדלת גורמת לי לתחושה של "וואו", כאילו אני באמת באיזה שהוא כלא. אין לי ממש פרטיות בבית, ההורים שלי שומעים אותי אם אני מדברת בטלפון בחדר, אז רק בארבע בבוקר כשהם ישנים אני מעזה להתקשר לער"ן וגם זה מתחת לשמיכה בלחש מהלחץ שישמעו אותי. הם רוצים להתקין לי אפליקציית מעקב שיראו איפה אני נמצאת כל הזמן. לוחצים עליי שאתקין אותה כבר ואני מתחמקת. אני מבינה איך ציפור בכלוב מרגישה, גם אם היא משוחררת רק בבית, זה כאילו להיות "על תנאי", ובעצם הם לא מחזיקים אותי פיזית אבל נותנים לי תחושה כזו שכן, אני מפחדת בעצם לצאת מהבית, אז גם רגשית אין לי חופש. אני חושבת שכל עוד אני בחזקתם וגרה איתם לא אוכל באמת להיות 'חופשייה' ובגלל הלימודים וכל מה שאני חווה אין לי בכלל אופציה אחרת מלבד לישון ברחוב וגם זה אני לא אעשה כי יודעת שהם ילחצו מזה. מה גם שכל התקופה האחרונה די משביתה אותי באופן כללי ואין לי אפילו אנרגיות לצאת או לעשות כל דבר שהוא גם ככה. מנסה להבין, האם יש דרך שבה אוכל להיות חופשייה למרות המגבלות האלה?</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה