"למה את אף פעם לא מחייכת בתמונות?"

זו שאלה שהיה קשה לענות עליה. לא ידעתי את התשובה אפילו בעצמי. 

הבטתי עכשיו בתמונה ישנה שלי מהילדות שבה אני מחייכת. חיוך פעוט אבל הפנים מוארות. תמונה שצולמה לא הרבה זמן לפני התקיפה. אבא שלי שלח לי היום כל מיני תמונות שצולמו שנה לפני בת המצווה שלי ונראיתי כל כך שונה. לא מאור פנים לא קמצוץ של חיוך. דרך העיניים שהפכו לשחורות ולרוב היו למטה מושפלות, ואם רק במבט משיבות היה אפשר לראות תהום חשוכה אינסופית בעומקה, שאליה אף אחד לא רצה לצלול פנימה. אף אחד, עד שהגיעה אותה אחת, שהביטה לילדה הזו הישר בעיניים לעומק