Edit כמה קשה מביטה בשתי תמונות. שתי התמונות – הן אני. אחת צולמה לפני פחות משנתיים, השנייה צולמה היום.עשרות ק"ג מפרידים בין האחת לשנייה. ובשתיהן – אני רואה סבל. אני מסתכלת על הראשונה – מזועזעת, נחרדת, מבוהלת עד עמקי נשמתי מהמשקל התלת ספרתי הבלתי נתפס שהגעתי אליו ושנאלצתי להתהלך בו עד לא כל כך מזמן. תוהה אך העזתי בכלל לצאת מפתח הבית. נזכרת בקושי הפיזי הבל יתואר, בכאבים בגוף, בסוכרת הלא מאוזנת, ובעיקר בעיקר – נזכרת בבושה, באשמה, בכאב הנפשי העמוק, בסלידה מעצמי, בגועל וברצון הנואש להתחבא – ואין איך, כי במשקל כזה פשוט בולטים בכל מקום. אני נזכרת בבולמועוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 4 תגובות כמה קשה <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL">מביטה בשתי תמונות. שתי התמונות – הן אני. אחת צולמה לפני פחות משנתיים, השנייה צולמה היום.עשרות ק"ג מפרידים בין האחת לשנייה. ובשתיהן – אני רואה סבל.</p> <p dir="RTL">אני מסתכלת על הראשונה – מזועזעת, נחרדת, מבוהלת עד עמקי נשמתי מהמשקל התלת ספרתי הבלתי נתפס שהגעתי אליו ושנאלצתי להתהלך בו עד לא כל כך מזמן. תוהה אך העזתי בכלל לצאת מפתח הבית. נזכרת בקושי הפיזי הבל יתואר, בכאבים בגוף, בסוכרת הלא מאוזנת, ובעיקר בעיקר – נזכרת בבושה, באשמה, בכאב הנפשי העמוק, בסלידה מעצמי, בגועל וברצון הנואש להתחבא – ואין איך, כי במשקל כזה פשוט בולטים בכל מקום. אני נזכרת בבולמוסים המוטרפים שהיו ואני מתכווצת.</p> <p dir="RTL">אני מסתכלת על התמונה מהיום – כן, אני שוקלת פחות. וכן, יותר קל לי פיזית. אבל הסבל? הוא נוכח בכל רגע ורגע. אני עדיין שמנה וענקית. אני עדיין מפלצתית. גם היום כואב לי בגוף. הכמיהה להמשיך ולרדת במשקל לא נותנת לי מנוח. אני שונאת את עצמי ואת הגוף שלי לא פחות ממה שהיה אז. העיסוק הכפייתי במשקל, באוכל, בצורת הגוף – באופן אבסורדי מתעצם באופן ניכר ככל שהירידה במשקל ממשיכה, ככל שהרעב גובר. ואני בחרדה איומה – למצוא את עצמי שוב בתמונה ההיא, הראשונה. הפחד להשמין כל כך גדול. וזה איום ממשי מאוד. הייתי שם, ולא פעם. זה יכול לקרות. יש לי סיבה אמיתית מאוד לפחד.</p> <p dir="RTL">אז עכשיו אין בולמוסים. עכשיו פשוט אין אוכל. הגוף צועק, והנפש? הנפש מיוסרת. עברתי משברים קשים בחיים שלי, אבל עוצמות של כאב ומצוקה נפשית כפי שחוויתי בחודשים האחרונים – לא עברתי מימיי. אין מילים שיכולות להתחיל בכלל לתאר את זה. זר לא יבין זאת. לא האמנתי בחיי שאפחד לאכול. אבל אני פה, זה קורה. וכל זה תוך כדי בלבול אינסופי כי הרי אני כל כך שמנה, אז זה בסדר לא לאכול לא? זה מצב הגיוני לא? אבל אז אומרים לי "אנורקסיה א-טיפית", ואומרים לי "הגוף שלך במצוקה", ואומרים לי שאני בהפרעת אכילה חריפה, ויש פער לא ייאמן בין המצב המשקלי שלי לבין מה שהצוות המטפל אומר ולבין מה שאני רוצה (להמשיך לרדת במשקל, מה שלגיטימי במשקל כזה לדעתי).</p> <p dir="RTL">הפרעות אכילה זה חרא. ולהיות בקצוות האלה זה נורא. אבל הכי נורא – זה להיות בתיעוב כלפי הגוף, בבושה, באשמה, בכאב ובחוסר יכולת לחשוב בכלל על האופציה לנסות לקבל את מה שאני, את מה שיש. כי מה שיש גורם לאוויר לצאת לי מהריאות. כי מה שיש לא ראוי לקיום בעולם הזה.</p> <p dir="RTL">בתקופה האחרונה, אני מתחילה לתהות אם אחרי הכל, אולי בכל זאת מעורבת טראומה בסיפור חיי.</p> <p dir="RTL">חוזרים אליי זיכרונות, מציפים אותי. סצנות, דברים ששכחתי מזמן. ילדה שמנה בבית הספר היסודי, ילדה שמתנכלים לה, לועגים לה, מבזים אותה.</p> <p dir="RTL">נזכרתי בפעם ההיא בכיתה ג', כשהמורה תלתה 'תעודות זהות' של הילדים, בהן בין היתר צוין משקל התלמידים. ואיך, כשכל תלמידי הכיתה גילו שאני שוקלת XX קילוגרמים (המשקל המדויק חרוט לי בראש כמו צלקת) – שהיה משקל גבוה בהרבה מעל כולם, לעגו לי במשך ימים ארוכים. ותעודות הזהות האלה – גם הן היו תלויות שם על הקיר במשך ימים ארוכים – ולי לא היה לאן לברוח….</p> <p dir="RTL">והפעם ההיא בכיתה ב', ליד חדר המחשבים, אחרי שיעור הנדסה, כשקבוצת בנים הרביצו, בעטו, דחפו, שלחו אגרופים. ואני ניסיתי לבקש שיפסיקו. הם אמרו: "יש לך שם של עץ. עץ לא מרגיש. לא כואב לך". בסוף שתקתי. אבל כן כאב.</p> <p dir="RTL">ובכיתה ו' – כששני, שהייתה מתנכלת לי בכל הזדמנות שרק יכלה, הציקה לי ממש מול הפנים של מורה, ובשארית כוחותיי הסבתי את תשומת לב המורה לכך. המורה פנתה אל שני: "אמרתי לך אלף פעם לא לצחוק על המשקל שלה". כששני השיבה שהיא צחקה עליי, אבל זה לא היה קשור למשקל, המורה ענתה: "אה, אז בסדר". והמשיכה בדרכה. ואני? הרגשתי לא מוגנת.</p> <p dir="RTL">עולים לי מלא פרצופים ושמות – ניב, ניר, זוהר יונתן, עמית…. כמה שנים הם לא היו בראש שלי. אבל עכשיו אני נזכרת. בכל הפעמים שלימדו אותי כמה אני לא טובה, כמה אני שמנה, כמה אני חריגה, כמה אני דפוקה, כמה אני לא שווה, כמה אני לא ראויה.. והקולות האלה, שהושמעו שנים, חיים בתוכי כל כך חזק, והפכו מזמן להיות הקול שלי.</p> <p dir="RTL">שנים אני מנסה להבין למה אני כזו דפוקה. למה?! הרי לא הייתה איזו טראומה ברורה, לא נפגעתי, אלא סתם – דפוקה. אבל עכשיו כשהכל מציף, אני תוהה – אולי בכל זאת הייתה פגיעה?</p> <p dir="RTL">וכל ההתנהלות סביב ההשמנה שלי בילדות בקרב אנשים קרובים – שעשו באמת כמיטב יכולתם ומתוך רצון לעזור, אבל בתום לב עשו הרבה שגיאות, וחלק מהאמירות והמעשים שלהם הותירו צלקות, גם הזיכרונות האלה צפים עכשיו חזק מאוד.</p> <p dir="RTL">הפעם ההיא בגיל 4, כשאמא הלבישה אותי בבוקר לגן, וביקשתי ממנה שהחצאית תהיה מעל החולצה "כמו שאביב הולכת". והתשובה שלה הייתה: "את לא יכולה כמו אביב. לך יש בטן, לאביב אין".</p> <p dir="RTL">או הפעם ההיא בסביבות גיל 5, כשהייתי אצל השכנה והיא בדיוק נתנה לילדים לאכול וביקשתי גם, והיא ענתה שאמא שלי אמרה לה לא לתת לי אוכל.</p> <p dir="RTL">והמקרה ההוא שאבא צרח עליי להפסיק "לחפור" בצלחת החטיפים, ליד כולם, באירוע משפחתי.</p> <p dir="RTL">והפתיחה של תעודת הסיום בכיתה א', בה המורה כתבה בגאווה איזה כוח רצון יש לי, כי החלטתי לעשות דיאטה. בכיתה א'!!!</p> <p dir="RTL">ועוד ועוד…..</p> <p dir="RTL">כואב לי על אותה ילדה, שכנראה הייתה נורא עצובה. אבל איכשהו, איכשהו, אין בי טיפת חמלה על עצמי הבוגרת. </p> <p dir="RTL">לה – לא הגיע. אני – אני כבר מקולקלת.</p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> <p dir="RTL"></p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה