שלום רב,
הילדים שלי נכחו בפיגוע הדקירה בבית שמש. הבן ראה את הדקירה, שאר בני הבית שמעו את היריות וכמובן את כל הנלווה לכך, כוחות המשטרה, אמבולנסים, מסוקים וכו', וילדה נוספת נחשפה לגופות המחבלים.
בעקבות כך, הבן ממעיט בדיבור. ביקש שנקנה לו גז פלפל, קנינו. הוא דיבר קצת עם בעלי על מה שהוא נחשף וזהו. הוא בוחר בשתיקה ובשגרה... הבת הגדולה קופצת מכל רעש קטן שנשמע, הבת הקטנה מסרבת להתקלח לבד ולהיכנס לשירותים לבד. והבת שנחשפה לגופות המחבלים, חולמת חלומות ביעותים, ומפחדת לצאת לכל מקום שהוא.
איך מרגישה שאני חסרת אונים. איך אני יכולה לעזור לילדים ש
הקהילות שלי
בלוגים שמעניינים אותי
התגיות שלי
האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?
שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.
הפוסט שפרסמת נמחק
היי שני,
אינני איש מקצוע אלה אדם שחווה על בשרו את טרור הסכינאות בתחילת התפרצותו לפני למעלה מעשרים שנה.
דברים שאכתוב מבוססים על ניסיוני ודעתי האישיים ואינם אולי משקפים אופן מדעי ונכונים לכולם.
כשחווים ארוע מסוג זה אותם השניות של החשיפה למראות אינם נמחקים. דוגמא הכי טובה זה כמו שתביטי על מקור אור חזק למשך זמן מסויים ואחרי זה כשתזיזי את מבטתך למקום אחר או תעצמי עיינים נקודת האור תמיד תהיה שם. במקרה הזה אולי נקודת החושך נכון לומר. זה 24/7 גם כשישנים.
אולי זה מאוד הגיוני שאדם שהותקף ונפגע פיסית ירגיש כך ויפתח סימפטומים של פוסט
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחושלום שני,
כהורים, קשה לנו לראות את ילדינו במצוקה, זה מעורר תחושה של חוסר אונים, כפי שציינת. הילדים שלך חוו אירוע קשה ומפחיד ותגובתם מובנת ונורמלית. מחקרים מראים כי ילדים מגיבים בשלל דרכים למצבי חרדה ומתח וחשוב לכבד כל תגובה ולתת מקום לכל רגש שמתעורר.
במיוחד בימים אלה, נסי לייצר עבורם תחושת בטחון רבה ככל האפשר: נסי לשמור על שגרת סדר היום (הליכה לבי"ס, חוגים וכד') וכשהם בבית, נסי להיות בקרבתם, לשחק איתם במשחק אהוב או לעסוק בפעילות משותפת אהובה ומוכרת. ילדים מרגישים בטוחים יותר בסביבה מוכרת וצפויה, כשהם נמצאים בקרבת אנשים שהם מכירים ו
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחותודה רבה לכם, אבי ודנה על המענה המהיר ועל הייעוץ שאני מתכוונת לפעול על פיו.
שה' יעזור לכולנו, והשקט ישוב לשרור בארצנו.
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו