מרתה1

מאז החגים המשקל שלי זוחל מעלה. עד לפני כחודש הדיאטנית לא התרשמה מזה, כי ירדתי יפה השנה, ומבחינתה העליה הקטנה הזו סבירה במסגרת שמירה על המשקל - קילו לפה, קילו לשם. בינתיים התאשפזתי באשפוז פסיכיאטרי ושוחררתי, ובכל הזמן הזה אני רק זוללת. המשקל הביתי מראה עליה של כמה קילו תוך שבועיים-שלושה. הדיאטנית בטח לא תגיד לי שום דבר רע, אבל אני מרגישה זוועה וכישלון. כל יום יש לי לפחות בולמוס אחד (ללא הטהרות) ואני רק זוללת וזוללת. המטפלת שלי אומרת שכרגע אני צריכה לא לחשוב על ירידה במשקל אלא על עצירת הבולמוסים. אני הייתי רוצה להפסיק לאכול בכלל, כדי שלעוד...

כבר כמה ימים שאני אוכלת ואוכלת ומתקשה לרשום כי זה מפליל אותי על אכילת יתר. מרגישה שאיבדתי כיוון, וצריכה להתכוונן מחדש. משפטים כמו "טעים לי", "אני מורעבת" (למרות שהמציאות שאני אוכלת כל היום ואין כאן הרעבה אמיתית), "אני לא רוצה להתאמץ יותר מידי עם האוכל הזה", "נמאס לי" ועוד משפטים מהסוג הזה עוברים לי בראש מחד, ומאידך אני רוצה לחזור ולרשום כמו שצריך ולשמור על מה שנכנס לפה שלי.
אינני יודעת מאיפה באה ההתפרקות הזו. היו לי בשבוע שעבר כמה ימים קשים דיכאוניים, אבל אחר כך הרגשתי ועודני מרגישה סביר. חוץ מהאוכל. אני מנסה לחשוב תוך כדי כתיבה מה קורעוד...

אני רוצה להפסיק לאכול / לצמצם באכילה עד למינימום ההכרחי. השאיפה שלי היא לרדת כמה שיותר מהר לתת משקל, כי זה מסוכן ויכול לגרום למוות (אל דאגה, אני עדיין שמנה מאוד לפי כל המדדים הרפואיים).
המטפלת אומרת שזו הכרזה פרובוקטיבית.
הדיאטנית קצת נלחצה וביקשה שלא אעשה שטויות ושאמשיך לרדת במשקל בקצב סביר.
ואני?
אני מרגישה שלא נותנים לי מקום, שרוצים שאחיה בכל מחיר - גם כשמרגישה רע עם עצמי.
מרגישה מפורקת.
מרגישה פצועה.

זוללת. לא מצליחה לשלוט בכמויות האוכל שאני אוכלת. לא מצליחה לאכול באופן סדיר. המשקל כבר מראה שוב עליה כלפי מעלה. רוצה להעניש את עצמי. רוצה לשלוט בעצמי, וכנראה זו כבר מלחמה אבודה. אני צריכה להשלים עם זה שאני שמנה, ושלעולם לא אצליח להיות רזה. אני צריכה להשלים עם הבליסות והזלילות שלי, ולדעת שמה שהיה הוא שיהיה. קשה לי. שונאת את עצמי ואת הגוף שלי. שונאת להיות שמנה. אין לי כבר כוח לשתף את הפסיכולוגית והדיאטנית. רוצה לצרוח - דייייי!

לא סיפרתי לדיאטנית שהירידה היפה שלי במשקל (קיבלתי ממנה מחמאות!) היא ככל הנראה תוצאה של שלושת הימים האחרונים בהם כמעט ולא אכלתי, ולא תוצאה של שמירה במשך שבועיים שלימים. רק סיפרתי לה שהיו לי ימים טובים יותר וימים טובים פחות. בכל אופן, היא בקשה שאחדש את כתיבת יומן האכילה ושאסמן כל אכילה שבו לא הייתי בשליטה. הבעיה היא שאני מרגישה בשליטה רק כאשר אני לא אוכלת, או אוכלת מעט מאוד. עכשיו יש לי בעיה איך לרשום את האכילה שלי. מצד אחד אינני רוצה לשקר לה ולכתוב דברים שלא אכלתי, ומצד אחר הגוף שלי רוצה לצמצם כמה שיותר במזון, ולהרגיש חופשי מאוכל. ירדתעוד...

היום אמרתי למטפלת שלי שאני רוצה לרזות עד כדי להיות אנורקסית, כי אני לא סובלת את הגוף שלי איך שהוא עכשיו שמן ומכוער. אמרתי לה שאני רוצה לסגור את הטבעת שבקיבה שלי עד שלא אוכל לאכול כלום. לא נראה לי שהיא התרגשה מההצהרות שלי, אולי כי יש לי עוד הרבה ק"ג להוריד עד שבכלל אגיע למשקל תקין. אני רוצה לרדת במשקל. המון. להיות לפחות פעם אחת בחיים במשקל תקין מינוס. לא להיות שמנה יותר. יש לי כוחות נפשיים עכשיו כדי לרדת במשקל בעזרת הטבעת שלי (הטבעת שלי בת 6 שנים, ועדיין לא הגעתי למשקל תקין בעזרתה), יש לי רצון לרזות ולהיות רזה באמת. ואולי, אולי אם אני עוד...

הכאב הזה, ששורף לי בנשמה, שוב מתחיל לגעת. אני שוב זללתי. אני אשאר שמנה. אני אשאר מגעילה. ודי.

יש לי הפרעת אכילה כפייתית - עד עכשיו זה היה בלי צומות או טיהור אחר. בתקופה האחרונה (לפחות שבועיים) יש לי רצון לצום כדי להוריד במשקל (אני בעודף משקל רציני). אני לא מצליחה לצום לפרקי זמן ארוכים, אלא בינתיים יומיים בערך. מה עושים? אני מטופלת גם בטיפול פסיכולוגי וגם בפסיכאטרי על הפרעה דו קוטבית והפרעת אישיות גבולית. תודה