סתם

יש אנשים (שניים) שאני מספרת להם על המחשבות האובדניות שלי. כי הם קרובים אליי ואם אסתיר מהם את זה אז לא יהיה לי על מה לדבר איתם. אני לא עושה את זה בכיף, כי אני יודעת שזה מכביד ומעיק וכולי. אני אבין לגמרי אם הם ינתקו קשר. הקטע הוא ששניהם מטילים ספק בכוונות שלי. הם אומרים לי, "את סתם אומרת את זה, ברור שלא תתאבדי." או, "אם היית מתכוונת באמת אז כבר היית מתאבדת." זה מאוד מאוד מכאיב לי. אני רוצה לנתק איתם קשר מיד. אין לי כוח להתווכח. אין שום צורך. אבל זה חוסם את השיחה. והמחשבות ממשיכות, ואין עם מי לחלוק. אני מרגישה שכיש מישהו שאכפת לו ממני, אעוד...

נראה שכל הקלישאות נכתבו עליי, אני מאמינה בעצמי והולכת עם החלום, ועם האמת שלי ועם האהבות שלי, הולכת והולכת, כן!
רק שנראה לי שהגעתי למקום הלא נכון.
אני בריאה ואיתנה, אני יפה וחכמה אבל זה מעניין רק כמה גברים חרמנים ולא מעניין מעסיקים שמשלמים משכורת טובה.
את התואר המתוק שלי סיימתי בהצטיינות, כמה קשה עבדתי עליו(!) וזה מעניין מאוד! את התחת.
במשך שנה לקחתי ציפרלקס, היה כיף גדול, חייתי בטמטום ולא הגעתי לאורגזמה. החלטתי להפסיק עם זה כי לא אהבתי להיות חייבת ליטול איזה משהו כל יום כל יום. אז כמה חודשים הייתי ממש ממש משוגעת, המוח שלי עשה טוורקינג מיעוד...