אי שם

אני מדרדרת אחורה.. מחליקה במהירות..
לא טוב לי בכלל..
יום שעובר ולא עשיתי בו פעילות גופנית ש"שורפת מספיק" מדכא ומלחיץ אותי..
מאכל אחד מיותר, כמה שקדים נוספים, פסטה במקום אורז, קורנפלקס ולא פריכיות אורז.. מתחיל להלחיץ אותי כלכך.. להחזיר לי את מליון החישובים שהייתי עושה..
חשבתי שיצאתי מזה!!!!!
החורף בחוץ מדכא לא פחות.. אני לא יכולה לעשות ריצות בגללו, ובכלל, לא נעים לי, כל היום אני שפופה ומכונסת.. ממש קשה לי לפעול..
אני הולכת לישון רעבה וקמה רעבה. בכוונה.
לא טוב לי!!!!!!!!!
לא רוצה לחזור לזה!!!!!!!!!!!!
הצילו!!!!!!!!!!!!!!

חרגתי מהגבולות של עצמי.
הרשיתי לי. זה היה מכוון. זה היה במודעות עד הרגע האחרון.
זה גם הגיע לי כי יש לי יומולדת, ואם ביומולדת אי אפשר לחרוג כבר אז מתי כן?!
ואני גם לא מצטערת, החריגה הייתה במודעות ובאישור שכלי ורגשי לאורך כל הדרך.
אז אכלתי קצת אוכל לא בריא בתדירות גבוהה יחסית לרגיל שלי.. לא בהגזמה אבל כן משהו שכבר ברור לי שהוא שונה. סוכר מידי... ג'אנק מידי... למרות שזה התפרס על ארבע ימים ובאמת לא היה מוגזם.
ואני באמת לא מאוד כועסת על עצמי.

אני פשוט תוהה, באמת, כמה זמן יקח לי לנקות את הגוף. מה כדאי לי לעשות כדי לחזור לשגרה מבוקרת ובריאה שלא תלעוד...

די
בא לי להיות רגילה
להצליח לאכול קצת מעבר
קצת יותר.
להצליח להכניס לעצמי כמה כפיות גלידה מסכנות, וללכת לישון אחר כך. לא להחזיק את עצמי ערה בכוח עם שנאה עצמית ובחילה..
בסך הכל רציתי להיות רגילה.

רציתי לצאת קצת, טיפה ממש, מגבולות הברזל והחוקים החזקים אל החופש שבלהחליט ברגע, להעיז, לנסות
להרגיש.
בסך הכל רציתי להיות רגילה.

בלי הכאב בפנים והדיכאון, החרדה ממה שאוכל מחר והתכנון החוזר הלוך ושוב איפה אפשר להוריד....
כולה רגילה לא יותר מזה..