די
בא לי להיות רגילה
להצליח לאכול קצת מעבר
קצת יותר.
להצליח להכניס לעצמי כמה כפיות גלידה מסכנות, וללכת לישון אחר כך. לא להחזיק את עצמי ערה בכוח עם שנאה עצמית ובחילה..
בסך הכל רציתי להיות רגילה.
רציתי לצאת קצת, טיפה ממש, מגבולות הברזל והחוקים החזקים אל החופש שבלהחליט ברגע, להעיז, לנסות
להרגיש.
בסך הכל רציתי להיות רגילה.
בלי הכאב בפנים והדיכאון, החרדה ממה שאוכל מחר והתכנון החוזר הלוך ושוב איפה אפשר להוריד….
כולה רגילה לא יותר מזה..