שלום,
סובלת מפסוריאזיס כ-13 שנים (אובחן בגיל 12), באזור הקרקפת.
בשנתיים האחרונות התפשט לציפורניים ולצוואר.
מתוטרקסט לא הועיל, היום מטופלת באוטזלה ויש שיפור משמעותי.
לאחרונה התחילו כאבי פרקים, נוקשות. הגבלת תנועה בברך שמאל (רקע של בעיה במיניסקוס בתאונת סקי) ובמרפק שמאל. החמרה בספורט (יוגה). קבעתי תור לראומטולוג אבל התורים מאוד רחוקים. שמעתי שאבחון מאוחר יכול לגרום לתוצאה בלתי הפיכה למפרקים.
ממה שקראתי יתכן ולא מדובר בדלקת מפרקים פסוריאטית, שמעתי גם על אנשים שפיתחו דלקת מפרקים ״רגילה״ לאחר חיסון קורונה.
ברקע תקופה עמוסה מאוד שמלוו
מזה כחצי שנה סובלת מתסמיני דיכאון. בנוסף לכך לפני כחודשיים בן זוגי מזה 5 שנים נפרד ממני.
התרסקתי. תחושת חוסר הנאה מכל פעולה אפשרית.
רצון להתבודד. לחפש את עצמי. כי העולם החיצוני קשה מדי. רע מדי. ורק בשקט נוח. איתי. לבד.
איך מחזירים את החיוך לנשמה ואת אהבת האדם ללב?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחונשמע לי שכשאנחנו אובססיביים באהבה שלנו, זה בין היתר מאחר ואנחנו חוששים שיעזבו אותנו ואנחנו מתאמצים להחזיק.. אז בטח שקשה כשהפחד מתממש ויש ניתוק למרות המאמץ.. מצד שני אם צריכים להתאמץ כדי שיאהבו אותנו, האם זה האדם הנכון עבורנו?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחותני לעצמך זמן ומקום להתאבל. תני לעצמך את האפשרות לכאוב ולהרגיש את כל קשת הרגשות המתלווים לפרידה.
אני עושה רגע פאסט פורוורד... לזמן שבו כבר יהיה לך הרבה יותר קל ... לזמן שתגידי לעצמך: מי שלא רוצה אותי - אני לא רוצה אותו.
אבל בינתיים, מותר לך להרגיש את העצב.
בואי לצ'אט של ער"ן, בקשי שיקשיבו לך. כשתנסחי את המילים ותספרי את הסיפור שלך, זה יקל עליך כמו שכתבה גם Dark TBD.
חיבוק גדול.
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו