אז לאחר פגישה עם הדיאטנית
מרגישה הרבה יותר רגועה.
אני כמעט שבוע בלי התקפים והקאות
וממשיכה בכל הכח .
-
4 תגובות
אוכלת אוכלת אוכלת.
מכילה - למרות האשמה ולא מקיאה.
אוכלת אוכלת אוכלת מכילה.
למה אני אוכלת כל כך הרבה ?
בשביל מה
חרטה.
Every day.
עד מתי?!
-
8 תגובות
אני מתחילה לחשוב שחברות שלי חושדות בהפרעת אכילה אצלי.
הם רואות כמה אני מתחשבנת על האוכל וכל הזמן אומרות לי שאני לא אוכלת כלום.
לא רוצה שיתגלה. רק ההורים יודעים.
וככה רוצה שישאר.
מה לעזאזל אני עושה אם הם שואלות אותי עם יש לי הפרעה?
פחד.
-
5 תגובות
ושוב אני עם חברות
ושוב קונה משקה משמין.
ושוב מתחרטת
ושוב מרגישה אשמה
הולכת להקיא מנסה לא יוצא הרבה
מתבאסת.
ושוב ושוב ושוב.
-
2 תגובות
אז אני בחול עם חברות ואני נהנית וכיף לי.
עד שמגיע עניין האוכל מרגישה שאני מפריזה מאד
כל יום סטארבקס איתן ושטויות.
קשה לי עם ההפרעה הזאת למה זה צריך להרוס לי? למה אני צריכה להתחשבן על כל דבר שמכניסה לפה?
ההקאות ממשיכות בתדירות נמוכה אבל ממשיכות וגם אני.
קשה.
ושוב מוצאת את עצמי מחפשת מתוק
הופכת את הבית כמעט ויש בולמוס ועוצרת.
מסתובבת בחוץ עם חשק גדול מאד מאד למתוק .
אוכלת ארטיק סולרו ו3 קוביות שוקולד.
חרטה .
הקאה.
אכזבה.
אשמה.
מאין מגיע החשק הזה הבלתי נדלה?
נמצאת בטיפול רגשי כבר כמה חודשים ודיאטנית מהממת
אבל מרגישה אבודה ובודדה במערכה שנקראת הבולימיה.
בעיקר אני חוששת.
אני טסה לראשונה מאז שהבנתי שאני בולימית
ואני מפחדת שהטיול שאני חולמת עליו כל כל הרבה זמן יהפוך לדיזאסטר של הקאות.
קשה לי.
כל הזמן כל המחשבות שלי זה
איזה שמנה את
למה בלסת ככה בחמישי ובולמוסים והקאת
מה את עושה
וכל הזמן חושבת על אוכל.
וכמה השמנתי משבוע שעבר
שונאת את זה.
פריקה.
אחרי בולמוס באמת גדול מבחינה קלורית ( והקאה כמובן).
ההרגשה הכללית - חרא.
מרגישה שהרסתי הכל במו ידי
כמויות המתוקים שאכלתי והאוכל מגעילים אותי.
איך ממשיכים הלאה?
מבואסת, אשמה , ומאוכזבת.
-
3 תגובות
אני מרגישה שאני אוכלת סתם.
אני מרגישה את הדחף הזה להקיא לשחרר להוציא
אני מרגישה דחף לבלמס
אני מרגישה פחד מהלא נודע בעיקר
מרגישה מרגישה ומרגישה.
ושוב סופש.
ושוב אכילת יתר.
ושוב רגשי אשמה.
ושוב דחף לבלמס ולהקיא.
ושוב מצליחה לעצור את הדחף ולהשאירו כך.
ושוב לא מצליחה לעודד את עצמי על הצלחות - כמעט שבועיים בלי בולמוס והקאות
תקועה במחשבות
ושוב ושוב ושוב.
-
1 תגובה