ליליאפל

כל בוקר קמה כי צריך. כל ערב שוקעת בסתמיות. בכלל מרגישה שכלום לא הולך לי, זה לא כל כך הרגשה רק כמו גם מציאות. העבודה שלי מתישה מרוב שעמום, סופרת את הדקות, עבודה זמנית, אין לי כוח לחפש מיואשת, פסימית, אין לי כבר כוחות, כלום לא הולך הלב שבור מכל תלאות החיים חווה המון בדידות, כל חבריי עם הילדים עסוקים בחייהם איפה האור בקצה המנהרה? ואני רוצה כבר להגיע אליו:(((או יותר טוב שיגיע אליי

אני כועסת. על עצמי, על ההחלטות השגויות הביאו אותי לאיפה שאני. על שאף פעם אני לא יודעת מה אני באמת רוצה ומה יהיה לי טוב. על אלוהים שאמור לתת לנו הכל ואני מרגישה שלאחרים יש הרבה יותר ואני בלי הרבה בכלל. על החיים, למה אתם לא קלים יותר? אוהבים אותי יותר? כועסת על עצמי שאני לא חזקה יותר. עוד יום שממש קשה לקום בבוקר. עדיף לישון, הרבה יותר קל. אבל נמאס לי. נמאס לי לחיות ככה. ואולי זה טוב. כי עד עכשיו הייתי מדוכדכת, חסרת אנרגיות, אולי הכעס יביא אותי לפעולה. נמאס לי מהמאדר פאקינג לייף האלה. בא לי לפוצץ אותם במכות, אם רק היה אפשר. עםעוד...

מה משמח אתכם? מחפשת השראה

יום שישי ואני קמה לעבודה. נקלעתי לחובות לפני כשנה והייתי חייבת עבודה במיידי, ולכן נתקעתי בעבודה עם שעות קשות, מסיימת מאוחר בערב ושישה ימי עבודה. ימי העבדות נגמרו מזמן אבל אני מרגישה בעבדות מודרנית. זה בתוספת שאין ממש מטרה ותכלית בחיי. עבודה, מדי פעם מפגש עם חברים ומשפחה, שינה וזהו. מדכא. ממש. יש למישהו משהו מעודד לומר? ולו במעט תודה מראש