לופ שלא מפסיק.
אז אני רוצה להשתחרר ולהיות נורמלית, אבל זה עדיין לא אומר שלעלות במשקל בכל מחיר זה דבר שבא בחשבון.
ויותר מיזה, לעלות במשקל לא מחייב אותי לאמץ הרגלים שאני לא מאמינה בהם. או שכן?
הכי נלחמתי תמיד בדבר שמוגדר אצלי כ'אופי של שמנה'- מה שאומר, בעלת טעמים/חשקים/רעב וכו. גם במשקל התקין ביותר שהייתי בו בשנים האחרונות, לא ויתרתי על ה'אופי הרזה' (ההפך מהשמנה), מה שהתבטא בהבלטת הסימפטומים והאובססיות עד ליצירת דפוסים חדשים.
ועכשיו, האופי של השמנה לא מוותר ולא נכנע. אני האמיתית מתגלה! כמה בושה!
כלכך הרבה שנים שחינכתי אותי אחרת,
פתאום בא לי, פתאום מגרה אותי. דבר שלא קרה לי מזמן, ושגם לא נתתי לו מקום.
שנים של הדחקה ומלחמה בצורך ורצון אנושי בסיסי.
זה נובע מיזה שאני תופסת את עצמי כשונה מכולם- שאם יהיה לי טעים, לא אפסיק. שאם אוכל לא אעצור. שאעלה ממנה שבן אדם רגיל לא יעלה.
לא מסוגלת להתמודד עם חוסר וודאות של מה יקרה אם ...
אבל עכשיו זה מנצח אותי- הרצון והחשק, ובאיזשהו מקום גם לא בא לי להילחם בו. אבל אז אני כועסת על עצמי ונבהלת. מה קרה פתאום? למה אני לא נלחמת יותר?
ומה יקרה ואם בכלל מותר לי לשחרר???
עבדתי כלכך קשה לנטרל את הטבעיות שלי בתחום האוכל, ועכשיו כל
-
2 תגובות
אתן יושבות זו לצד זו ואת חושבת.
את יודעת כי תעשי הכל כדי לזכות בך חזרה.
בך האמתית,
הנכונה,
הכנה.
באותה ילדה מתולתלת שרק צוחקת וקופצת.
את מבינה כי הדרך שלמולך אינה קלה,
אך את תעשי הכל כדי לצאת לדרך של מימוש עצמי אמיתי.
של שלמות פנימית.
של קבלה.
וייקח כמה זמן שייקח.
-
1 תגובה