יוני3344

אני 3 שנים לא עובד יש לי דיכאון קל-בינוני, זה אני יודע, אבל זה לא מסביר למה אני לא יכול לעבוד. להתחבר לאנשים, לעבודה, לקהילה, להיות חלק ממשהו גדול ממני. לא מצליח להתחבר. בטיפול פסיכולוגי לא יכלתי ליצור קשר עין, רק לעיתים נדירות. לרוב הייתי נרדם. עם המטפלת האחרונה אפילו היא התחילה להירדם. אני חושב שאני קצת על הספקטרום.

עבודה, משפחה, משמעות, אהבה.... אין לי את כל זה. מזל רע. גנטיקה. הורים רעים. לא יודע למה. אבל אין לי את זה. אין לי את זה...

קמתי קשה, אבל הלכתי לבית קפה ופינקתי את עצמי במוזלי ומיץ תפוזים סחוט טרי. אז הלכתי לסופר, קניתי מרכיבים לשניצלים ביתיים ובישלתי לי ולידיד שישן אצלי על הספה בזמן שאני עובר את התקופה הזו. עכשיו יושב עם סנדוויץ׳ חמאת בוטנים. כשעסוקים זה יותר קל, כשאין מה לעשות זה קשה... עכשיו שאלות גדולות יותר, איפה לעבוד, איפה לגור, החיים התפרקו, צריך להתחיל מאפס. להישאר בארץ או לחזור לארה״ב? אתם לא תוכלו לענות לי אבל מרגיש טוב שמישהו קורא את המילים... יום מקסים

מתעורר בבהלה ב 4 בבוקר, מנסה לחזור לישון. הבדידות מרסקת בשעות האלה... לא יכול למצוא מנוחה. רוצה שהציפרלקס יתחיל לעבוד... רק ביום 11 של מינון מלא.... עוד קצת...

פעם שלישית מתחיל בציפרלקס. מנסה להעביר את השבועות הראשונים עד שיתחיל להשפיע. שום דבר לא מהנה, לא יכול לקרוא, לא יכול לראות סרטים, רק מנסה להעביר את הזמן. חי ממזוודה, הייתי בארה״ב, עכשיו אני בסאבלט עד סוף הקיץ. לא עבדתי ברצינות כבר 3 שנים, תמיד נופל על משפחה וחברים. מקווה שהפעם אעשה דברים בצורה יותר חכמה. הייתי אצל ההורים, אני בן 33, זה מביך. ויש לי פוטנציאל מעולה, פשוט הדיכאון תמיד שולט עליי... אני ביום השמיני של המינון המלא (15 מ״ג), זה אומר שיש לי עוד לחכות. חיפשתי בגוגל קהילה לתמיכה מצאתי את זאת. מקווה שיש פה מישהו או מישהי שיבינעוד...