אני חושב שמכל הדכאונות המתמשכים וקשיי התיפקוד הממושכים,הדבר שהכי מייאש הוא האטימות המשפחתית, האנשים הקרובים אליך ביותר פשוט לא רואים אותך ממטר,לא קולטים,או שזו הכחשה מטורפת. אני מדבר פה על משפחה שמעמידה פני משפחה אכפתית, נאורה, משוכנעת שהיא סמל הערבות ההדדית. אני יושב בבית שנים וזה לא מעניין שם אף אחד, אנשים מסרבים להכיר או שלא מסוגלים להכיר בעובדה שלבנם הבכור יש בעיה ממשית,ואיכשהו כנראה משכנעים את עצמם שאני סתם מרחם על עצמי או משהו. זו תחושת בדידות שקשה לתאר, לא אומר שהם לא מעניקים לי שום עזרה,יש שם איזו רשת בטחון כלכלית מינימלית,רק