Catperson

למה אני כל כך בטוחה שכולם מפסידים אותי?

אני יודעת שלי לפחות היה עושה רע לקרוא את מה שאני הולכת לכתוב. אבל הזמן עובר וזה מכניס אותי לחרדה. אני תקועה בין הכיסאות כבר כל כך הרבה זמן. אני מניחה שחודשי או שנות הדיכאון גרמו לי לצבור פער, ועכשיו אני בלי בגרות, ובלי כסף, ובלי צבא. עכשיו כשסוף סוף אין דיכאון, או שאפשר לתפקד, אני תקועה בין לבין. מנסה להתחיל שירות לאומי, פסיכיאטרים לא משחררים טפסים, ואני תקועה. והכל מרגיש כמו בזבוז זמן ואני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי. ומקלחות כבר לא גורמות לי להרגיש גאווה. זה כאילו שגנבו לי שנים מהחיים. וממשיכים לגנוב לי זמן, אין להם בושה. אני יועוד...

הקול המבטל שבראש שלי צורח עליי. אני כבר כל כך רגילה לזה שהמילים לא ברורות, מערבולת מעורפלת של שנאה וספק עצמי וכעס, כל כך הרבה כעס. אני יושבת מול המחשב. לא יודעת מה לעשות. שלחתי הודעה לאישה היחידה שאני מכירה שיכולה לעזור לי. הודעה מלאה בהתנצלויות. סליחה אם אני מפריעה, סליחה אם את לא יכולה, סליחה שאני צריכה. היא תמיד אומרת לי לכתוב לה. אני אף פעם לא יודעת מה לכתוב. מוקדם יותר היום כתבתי שני שירים בזמן שישבתי מול המחשב בניסיון לא לבכות. השירים לא יפים, אבל אחד מהם פרסמתי. חברה שלי אמרה שהוא גרם לה לבכות. אחר כך קראה לו אמנות. הסברתי לה שעוד...

הערה: אני לא יודעת, ראיתי תיבת טקסט ריקה, התחלתי לכתוב, עכשיו אני רוצה למחוק אבל מכריחה את עצמי שלא. אני לא יודעת אם הפוסט מתאים לכאן ,כנראה שלא, כנראה שמשטרת ה"אסור לגרום לאף אחד לאי נוחות קלה ככל שתהיה" תבוא לעצור אותי. חשבתי לפרסם את זה בבלוג אבל אני צעירה מכדי לדעת מה זה בלוג ובשביל מה צריך את זה. אני גם לא מספיק קוהרנטית בשביל בלוג. אני לא מספיק קוהרנטית בשביל כלום. בכל אופן, מדובר בבליל של שטויות שקרים וחצאי אמת, שלא שווה קריאה, ודי פתטי בסך הכל. אני מצטערת אם זה פחות מדי, או יותר מדי, או אם אני יותר מדי, או כל צער אחר שצריך. כעוד...

רציתי לכתוב הרבה דברים אחרים, אבל אסתפק בלומר שחבל שאין כאן קבוצה פעילה בנושא הפרעות אישיות. מבט קל על הפוסטים באתר ועושה רושם שלהרבה מאיתנו זה אולי רלוונטי. לי, בכל מקרה.

הדבר שהכי שובר אותי בהקשר של הדיכאון, מעבר לזה שאני מאכזבת את עצמי ואנשים אחרים, זה לאכזב את החתול שלי. לאנשים מסויימים זה נשמע טיפשי, אבל החתול שלי הוא הלב שלי, וכשאני לא מצליחה לטפל בו כמו שהייתי רוצה, לשחק איתו ולשמח אותו, אני פשוט לא מסוגלת להכיל את זה. זה כל כך לא פייר לעשות לו את זה. אני יודעת שהוא לא כועס. אבל הוא גם לא מבין. הוא לא יכול להבין. אני לא יודעת אם הוא באמת עצוב, אם המצב שלי משפיע גם עליו, או שזו רק הפרשנות האנושית שלי. אבל אני רק רוצה להיות מסוגלת להיות שם בשבילו, כבר לא אכפת לי מעצמי בשלב הזה, רק רוצה להיות מספיעוד...