עצובה. - כמוני

Catperson · 2019-09-08T23:16:30+03:00

הערה: אני לא יודעת, ראיתי תיבת טקסט ריקה, התחלתי לכתוב, עכשיו אני רוצה למחוק אבל מכריחה את עצמי שלא. אני לא יודעת אם הפוסט מתאים לכאן ,כנראה שלא, כנראה שמשטרת ה"אסור לגרום לאף אחד לאי נוחות קלה ככל שתהיה" תבוא לעצור אותי. חשבתי לפרסם את זה בבלוג אבל אני צעירה מכדי לדעת מה זה בלוג ובשביל מה צריך את זה. אני גם לא מספיק קוהרנטית בשביל בלוג. אני לא מספיק קוהרנטית בשביל כלום. בכל אופן, מדובר בבליל של שטויות שקרים וחצאי אמת, שלא שווה קריאה, ודי פתטי בסך הכל. אני מצטערת אם זה פחות מדי, או יותר מדי, או אם אני יותר מדי, או כל צער אחר שצריך. כנראה שזה יימחק בסוף כשאחזור לעצמי. או כשאחזור ללא- עצמי. אבל לשנייה זו ממש, הנה מיצג הבכיינות הפרטי שלי. אני פשוט עצובה. אני לא נוטה לתאר את הרגשות שלי בפשטות כזו בדרך כלל, אבל לפעמים אפילו לי כבר לא נשאר מה להגיד. אולי זה כי דילגתי על כדור אתמול. הכדורים מרדימים אותי, ולא רציתי להירדם שוב באמצע היום, רק כדי להתעורר אחרי 16 שעות שינה מותשת אפילו יותר. כל מי ששאלתי אומר שאני לא אמורה להרגיש הבדל אם דילגתי על כדור אחד, אבל אני תמיד מרגישה. זה כאילו ששמתי על הרגשות שלי פלסטר, וברגע שהוא הוסר, אפילו חלקית, הכל צף. זה נותן לי הרגשה מוזרה של צלילות, כאילו אני שוב אני, או לפחות יותר אני. זה גורם לי לחשוב אולי זה מחיר כבד מדי שאני משלמת, עבור תפקוד שלקרוא לו מינימלי יהיה בגדר הגזמה לא פרופורציונלית. חלק מהזמן נמאס לי, ובשאר הזמן אני סתם קיימת, אפילו לא חושבת אם נמאס לי או לא. אפילו כבר לא חושבת על סצנות רומנטיות יפות ומחרידות של עצמי מתה, נחנקת, נופלת מצוק, מדממת, רק כדי להרגיע את עצמי ולהירדם. אולי זה סימן טוב, אולי לא. אני לא יודעת. אני לא חושבת. אם הייתי חכמה אולי הייתי מסננת את השורה האחרונה, רק כדי למגן את עצמי מפני everybody cares, everybody understands, אבל אני לא. אם מישהו צריך דיסקליימר טיפשי שלא נשקפת סכנה לחיי, כאילו זה הדבר היחיד שמשנה, כאילו החיים הם חוזה בלי סעיף יציאה, אז הנה לכם. אני לא אמות הלילה, כנראה גם לא בחודש הקרוב, או בשנה הקרובה. כל מה שמעבר לזה לא משנה, מסתבר. לא מה אני רוצה, לא מה אני מרגישה, לא אם כואב לי לנשום. אני סתם דרמטית, וזו גם הערה צינית וגם לא. בסופו של דבר אני כותבת מילים גדולות בתיבת טקסט בפורום שאנשים בו כנראה מתחזים ומנהלים שיחות עם עצמם, וזה כשלעצמו אומר עליי משהו, לא? אולי אני פשוט רוצה להיות יפה. אני רוצה לטבול ביופי. לא יופי כמו זה שבדרך כלל מדברים עליו- עיניים, שיער, פרסומת לבושם, שיחות חולין עם זרים ברכבת. אני מודה, יכול להיות שזה היה מאוד מקל עליי, אם לא היה כל כך הרבה מה להסביר, אבל אני רוצה להיות יפה לאנשים כמו שאני יפה לחתולי רחוב. אני יודעת שהם רואים בי משהו, וזה בעיקר קשור אליהם ולא אליי. הם יצורים כאלה, של יופי, את סוג היופי שאני מדברת עליו הם יכולים לחוש מקילומטרים. אבל בכל זאת, כשחתול שלא ראה אותי מעולם וככל הנראה לא יראה אותי שוב נותן לעצמו את הרשות לבלות איתי קצת זמן, לנהל איתי שיחה של מבטים וגרגורים, להתחכך לי ברגליים כאילו אנחנו לא זרים, כאילו אנחנו חברים של שנים וזה הדבר הכי טבעי בעולם- זה גורם לי להרגיש יפה. אני לא מרגישה יפה בדרך כלל, ולכן זה אומר הרבה בשבילי, להרגיש כמעט יפה וכמעט גאה. רק שתמיד כשיש בן אדם בסביבה, תחושת הגאווה הזו מתחלפת ישר בתחושת מבוכה. מבוכה דומה לזו שאני מרגישה עכשיו, בזמן שאני כותבת, לא יודעת כבר אם בפני עצמי או בפני עיניים שופטות שנמצאות מבחוץ או רק בתוך הראש שלי. ממתי אכפת לי ממה אחרים חושבים? כנראה שאכפת לי. לפחות אם מה ש"הם" אולי "חושבים" זה בדיוק מה שמפחיד אותי. אני חושבת שאיבדתי פוקוס, עכשיו אני כבר סתם מברברת שטויות, ומנסה להיות מישהי שאני לא, או מנסה להיות אני מתי שאני לא. אבל בכל אופן, את מה שהם רואים בי, או יותר מדוייק גורמים לי לראות בעצמי, אני רואה גם באחרים. לא בא לי לכתוב את החלק הזה יפה, כמו שאני יודעת. האמת שזה ממש מזדיין, המגבלה האנושית הזו, חוסר היכולת לגשת אליו, להגיד שלום, ראיתי אותך, ראיתי בך את מה שאמא שלך אולי לא רואה בך, בוא נשב, נדבר. לא חייב להיות נצח. לאן אתה ממהר. מה יותר חשוב עכשיו מזה. יש לי שאלות טובות. לא אגנוב ממך שום דבר. לא באתי לפגוע. למה כולם ישר מסיקים שבאים לפגוע בהם. המגבלה הזו, הפחד שלי, ויותר מזה הפחד שלו מעצמו. קודם מפחד ממני, אחר כך מעצמו, ובעצם אולי רק מעצמו, בלי אפילו לדעת. אני יודעת שזה לא העניין שלי. אני יודעת שאלה החיים שלכם. אני יודעת שגם אני הייתי מרימה גבה ומתגוננת כמו חתול שהתעללו בו, הרי לא כל חתול סומך אפילו על היד המלטפת ביותר. אני יודעת שזה נצלני, אגואיסטי, אגוצנטרי, עאלק משיחי, היפי, ילדי אור הירח וילדי הפרחים, אני יודעת שאני לא אשנה את העולם, שאני בדיוק כמו כולם, שאני קלישאה, I'm only happy when it rains, שזה תאטרון, או כימיקלים במוח, שהזניחו אותי רגשית בילדות, שאני נואשת, ריקה, חולה ולא מסופקת. אני יודעת שאתה לא חתול. אני יודעת שזה לא פשוט כמו ללטף חתול. אני יודעת שאתה לא שונה, שאתה בדיוק אותו הדבר, וגם אני. אבל איך יכול להיות, איך יכול להיות שזה כל כך קל איתם וכל כך קשה איתנו? אנחנו לא כאלה שונים. הם רוצים להרגיש משהו. אני רוצה להרגיש משהו. אתה לא רוצה להרגיש משהו? אולי פשוט משעמם לי. אולי אני באמת בורדרליין. או סתם פסיכית בלי תווית, עד שימציאו אחת. אולי אני רגילה להחריד, ואז זה הרבה יותר גרוע. אולי אני לא מעניינת כמו שאני רוצה לחשוב. אולי, אולי, אולי אולי.