אויר

התעוררתי בסלון שמש מלטפת דרך החלון כמעט נפלתי בפח כשראיתי אותך שוכב מולי המצלמה שלך ביד אבל כאב חד בחזה הזכיר לי אתה לא כאן אתה לא כאן כבר יותר מדי זמן

תמיד כואב. איפשהו בגוף חלק כלשהו כואב כאב שנוצר ממתיחת גבולות בלתי אפשריים לגוף אנושי אבל יש בזה משהו שמשתיק את הראש. לרגע אני לא חושבת על מה שקרה. לרגע אני לא הקורבן. יש חוזק כלשהו בכאב הזה אז אני זורמת ואז מכילה את הכאב. מקבלת כל בקשה של הלקוח, רק לשכוח, גם אם זה רק לשנייה. הכאב מנצח את הטראומה ואני חופשייה

כשזה הופך להיות פיזי ושום תרופה לא עוזרת שאני ערה כל הלילה מנסה ולא נושמת משתעלת ונחנקת לא נכנס לי האויר קוצר הנשימה מייצג את נתק החיים בכל טיפת אויר שנכנסת בקושי מלאה ברעשים מרגישה איך לאט נגמרים לי החיים הכוחות נלקחים נשאר רק הדיכאון שאצלי כבר הפך ליותר מסתם חבר קרוב עכשיו אמצע הלילה וזה הפך לשיגרה כבר לא מתעוררת משיחזור, סיוט, זיכרון או סתם חלום רע לא כי החלמתי, כן כי נחנקתי אני לא נרגמת כדי לחלום הקוצר נשימה לא נותן לי לישון מה עושים כשזה הופך להיות פיזי ששום תרופה ושום רופא לא מוצאים את התרופה אולי מחר כבר לא תעוד...