תחושה של חוסר אונים, פגועה מאוד מכל הרשויות ואנשי מקצוע שפשוט מחרימים אותי וחוסמים אותי מלקבל טיפול נפשי כולל קופת החולים מכבי וכל מרכזי בריאות הנפש ואולי עמותות.
הכל בגלל שהם חושבים שהטראומה לא ניתנת לטיפול כי בגלל אובדן אימי שהיה לפני שש שנים וששוטר תקף אותי והוציא לי עין וגרם לפגיעות עצביות מאוד קשות.
אני מאמינה שהטראומה היא לא תעלם אבל על ידי שיחות וטיפול פיזי אפשר לחיות עם זה, בעצם לעקוף את הטראומה.
כי שמדברים איתי זה עוזר לי נפשית ופיזית.
כולם רוצים לקבור אותי חיה.
אין כוחות להתמודד לבד עם הכל, גי כולם אטומים ומיואשת שכולם פוסלים אות





מירב יקרה, כואב לקראו את מה שאת כותבת, לא ברור לי מה זאת אומרת שאנשי המקצוע "חוסמים" אותך. בעיקרון , מה שקורה שבד"כ ממתינים לטיפול ואז מקבלים מטפל/ת בהתאם למצב ההמתנה. מה שאת כותבת הוא בהחלט נורא - לעבור אובדן של אם וגם חבלה עינית. את צודקת - אי אפשר לשנות את המציאות אבל ניתן ואפשר לשנות את הדרך בה מתבוננים עליה וכך לשנות /ולשפר באופן מהותי את איכות החיים. אשמח לשמוע מדוע את חושבת שאת חסומה מלקבל טיפול?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו