קצת על עצמי
בן 23
הקהילות שלי
האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?
שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.-
Edit אני לא מהמומחים, אלא חולת סכרת נעורים בעצמי בפעם אחת שהזרקתי בטעות כפול קצר טווח הייתי במצב של כמו פגיעה מוחית קשה. מודעות חלקית, חוסר שליטה בתנועות הגוף וקצף מהפה. ממה שאני יודעת זה יכול להוביל לקומה קבועה. בגלל הפגיעה המוחית. -
Edit יכול להוביל למוות בכמות גבוהה מאוד? -
Edit דודו טופז ניסה להתאבד ככה בפעם הראשונה ולא הצליח לו. אם לוקחים 200 יחידות אינסולין ואוכלים פחמימות בהתאם אז לא קורה כלום (חוץ מהשמנה וכו'). כמובן שמסת הגוף משפיעה על כמות האינסולין הנדרשת אבל השאלה היא לא כמה אינסולין לוקחים אלא לאיזו רמה יורד הסוכר בדם. מתחת ל-70 זה היפו, מתחת ל-40 זה מתחיל להיות מסוכן עם סיכוי לפגיעה בתאי המוח ואיבוד הכרה. מתחת ל-20 זה כבר ממש סכנת מוות ובעיקר אם זה קורה בשינה ולא מתעוררים. לצערנו יש כאלו שנפטרו בגלל ירידת סוכר ופגיעה בפעילות המוח. כיום בזכות ניטור רציף עם סנסורים הסיכוי שזה יקרה ירד משמעותית. -
Edit כן אבל טופז לא היה חולה סוכרת, הגוף שלו אמור לאזן את עצמו אפילו מכמויות גדולות.. אצל סוכרתיים- מספיקה אפילו כמות קטנה יחסית כדי להוריד להיפו חזק מאוד תראה מה כתבה יערה גז בתגובה הראשונה- והיא מתארת בסהכ כמויות קטנות מאוד, סביר להניח שלא יותר מעשר עשרים יח'. לכן שאלתי על כמויות של 100 200 יח', בעיקר רציתי לדעת אם מוביל למוות ממש או "רק" פגיעה מוחית קשה יותר או פחות -
Edit דודו טופז כן היה חולה סוכרת ולקח אינסולין, בגלל זה היה איתו עט ההזרקה. הגוף לא יכול להעלים את האינסולין החיצוני העודף, לא אצל סוכרתי ולא אצל אדם רגיל. אם תתקעי לסתם מישהו באוטובוס עט שלם והוא לא יאכל מתוק ולא יקבל גלוקוז, סביר שהוא יאבד הכרה וימות אם לא יעזרו לו. אני סוכרתי סוג 1 במשך מעל 30 שנים ועברתי את רוב החוויות האפשריות עשרות פעמים. קורה לפעמים שלוקחים בטעות את האינסולין הקצר במקום הארוך בכמות ענקית וצריך פשוט לאכול הרבה מתוק אחרת אפשרי להגיע לאיבוד הכרה ואפילו למוות. עניתי לך בצורה הכי מפורטת על כל מה ששאלת עוד קודם והתשובה -
Edit דבר ראשון תודה רבה על התשובה- לא ידעתי שטופז היה סוכרתי.. דבר שני- אני בן. זכר. ואם כבר ענית וכתבת שיש לך ניסיון- יודע למה אם אני-סוכרתי, אעשה כושר, נניח ריצה וכו, הסוכר ירד עד להיפו, אבל לאדם בריא זה לא יקרה? בגלל התופעה הזאת חשבתי שגוף בריא יכול לאזן אינסולין עודף. מבין שטעיתי אז לא מובנת לי התופעה- למה כשאני עם סוכר נורמלי בלי בולוס פעיל, הסוכר יכול לרדת בקלת וחייב לאכול ואדם רגיל- שהסוכר שלו נניח 70- יעשה אותה פעילות ולא ירגיש כלום? -
Edit גוף בריא גם לא מאזן עודף אינסולין שהוא חיצוני, כשאדם בריא עושה ספורט והסוכר שלו קצת נמוך בגוף שלו פשוט יודע לא להפריש יותר, אבל אם יוזרק לאדם בריא אינסולין, גם לו יפגע המח. בקיצור, לא הייתי משתמשת בזה כדרך טובה לנסות למות, כי במציאות יש אפשרות של פגיעה מוחית וחיים שלמים של מוגבלות. לא הייתי בונה על זה. ומעבר לזה אם אני מבינה נכון את השאלה, בעיקר הייתי מחפשת מי שיעזור רגשית. יש תרופות יותר טובות שמאזנות את המח מאינסולין ... -
Edit הבנתי, תודה.. מה שכתבת על פגיעה מוחית וכו זה בדיוק הנקודה.. וזה לא אומא שאשתמש בפועל, האפשרות בלבד מרגיעה. שיש דרך לצאת. אולי שנה הבאה.. -
Edit תמיד יש דרך לצאת מצד שני גם יש דרך לשפר את החיים. זה לא פשוט, אבל מעניין לחיות. יש המון מה ללמוד לפני שמחליטים לעשות צ׳ק אאוט. הבעל שלי התאבד לפני שלוש שנים. זו לא בחירה טובה ואלה שחזרו משם אומרים חד משמעית שמתחרטים שניה לפני שאתה באמת מת. זה נראה לי רגע נורא להיות בו. ואז למות. -
Edit אלוקים ישמור זה נשמע נורא.. לגבי בעלך אני מתכוון. אני לא מביע דעה לגביו רק על עצמי- זה לא יבוא לעולם כהחלטה רציונלית, רק בתוך התקף דיכאון חזק שאז רק חושבים איך לברוח אין דרך לשלוט לא מתוכנן.. שנה טובה שתהיה לך בכל אופן, ותודה על היחס.. -
Edit ברור שזה תוצאה של דיכאון. כמו שאני רואה את זה דיכאון שהוא כזה עמוק, זה כמו מחלה, לא פחות מה סכרת. המח לא מצליח לייצר את ההורמונים והכימיקלים הדרושים כדי לחיות ולהרגיש טוב. צריך לטפל בזה כמו שמטפלים בסכרת עם אינסולין, ובסוף זה עניין של בחירה, נשמע שאתה כרגע במקום שיכול לטפל בזה, אבל כשהוא תוקף חזר(הדיכאון) אז כבר לפעמים זה מאוחר מידי, וגם אין מוטיבציה לטפל בזה. אז נשמע שעכשיו זה הזמן בשבילך. לפעמים זו עבודה להיות בריא, בין אם פיזי ובין אם רגשי. -
Edit סיפור עצוב יערה, אכן ייתכן מאד שיצליחו לשלוט בעתיד גם במצב הרוח שלנו. לגבי רמות הסוכר אוסיף רק שהלבלב מייצר אינסולין בתאי ביתא אבל גם גלוקגון מיוצר בתאי אלפא להעלאת רמת הסוכר במידת הצורך (וגם הכבד אבל לא נכנס לזה). בסוכרת סוג 1 רק תאי הביתא לא מתפקדים. אם מספקים אינסולין חיצוני בכמות גדולה מדי, הגוף לא יצליח לווסת את רמת הסוכר ולכן יש נפילה להיפו. עקרונית אפשר לתקן כמעט כל כמות של אינסולין חיצוני ע"י כמות תואמת של גלוקוז חיצוני.
האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?
שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.-
Edit נראה לי כבר אמרתי לך... טיפול זה לא רק לחולים, זה למי שרוצה לשפר את האיכות חיים שלו. זאת לא איכות חיים מה שאתה מתאר, ליפול ככה, להזיק לעצמך, לנוע בין עצב לתחושת אופוריה. זה מקומות בנפש שמבקשים שתתיחס אליהם, וזו בקשה לגיטימית בעיני... אז למה שלא תקשיב להם? אם היה לך איזה כאב פיסי באצבע, לא היית מנסה לטפל בזה, אפילו שקטן ולא נחשב? חבל, גם חבל שתכנס לפגיעה העצמית ואחר כך קשה לצאת מזה כשזה נהיה כמין התמכרות כזו של שליטה. ואין ענין להיות ״גיבורים״. עוד דבר- אם תכנס בטיפול למקומות פחות מודעים, אולי גם תגיע לבכי... מפתה...?:wink: -
Edit אין לי רצון ואין דרך ואין כסף. אז אפשר לדלג על הדיון הזה גם אם תיאורטית הייתי יכול להסכים עם האמירה שלך. וכן זה די מפתה הבכי.. יש לך המלצות אחרות? אבל לא מבין איך אפשר לטפל בדברים כאלה. כל המדע האנושי בכל התחומים בנוי על רציונל, שיטתיות, היגיון כלשהו. ובזה פשוט אין. מקסימום זה יתן מקום לפרוק או משהו ואת זה עשיתי כאן. וחוץ מזה- הסתכלתי קצת באינטרנט בנושא ולפי מה שראיתי יש תיאוריות שכל העסק זה נטו פשלה כימית כלשהי במח, בלי להכנס לפרטים, ואז אין שום היגיון בלנסות לטפל בזה ע"י דיבור והתעסקות עם רגשות וכאלה- זתומרת יש היגיון מסוים- אפשר ל -
Edit קודם כל תודה על המדליה.
ולגבי הכסף אפשר לפנות למרפאות ציבוריות, או לקבל החזר מקופת חולים שזה יותא מחיר יותר הגיוני, מבינה לגמרי.
אחסוך לך את הדיון כי אין לך רצון.
לגבי הכימי והמוח, צר לי להגיד לך שיש יותר מחקרים שמוכיחים שפסיכותרפיה משנה במוח דברים! חפש היטב, ותרופה היא עזרה מקומית, לא משנה לגמרי במוח אלא עוזרת נקודתית, שהיא לפעמים חשובה לתקופה אבל היא לא זאת שתציל את החיים לנצח (במקרים לא פסיכוטים כמובן שאז אני לא מדברת כי לא יודעת)
אבל לא משכנעת, אפשר במקום למצוא אולי חבר טוב, אפשר לכתוב, פעילות גופנית מומלצת, אפשר לנסות שליטה עצמית, לל -
Edit את יודעת- את חכמה עם מלא ידע והבנה וכמו שזה נראה- בלי סוף רצון טוב אולי תוכלי להתמקצע בזה? לא יודע איפה את בחיים- אולי את כבר באמצע דוקטורט.. אגב את בעצמך כן קיבלת\מקבלת טיפולים? כי אם לא אז זה קצת צבוע מצידך.. ואם כן- אז אולי קשה לך להעריך את המשמעות של הצעד הזה- להכיר בעצמך רשמית כחולה, צריך עזרה מבחוץ, וטאבר, זה לא קל, לא לי לפחות. חוץ מזה טיפה קראתי על בורדרליין ונשמע מלחיץ ממש.. כל הכבוד לך על ההתמודדות בעצמך- ועוד פעם, על זה שאת עוזרת לעוד מלא אנשים כאן זה אולי נראה לך טריויאלי אבל זה לא פחות ממדהים לדעתי, מעורר השראה.. אפשר לומ -
Edit תראה מה זה, תקעת אותי, אם אגיד שאני לא בטיפול- אז זה צבוע מצידי... אם אגיד שאני בטיפול- אז אני לא מבינה אותך... אז אגיד את האמת, שאני בטיפול שנים, ועדיין אני צבועה, כי בטיפול לעצמי אני לא מאמינה...:) אבל זה לא המצב של כולם, במיוחד לא של ״נורמלים״ שרק מתחילים להכיר את העולם הזה של הדכאון והפגיעה העצמית, שיש להם את הסיכוי להחלים לחיות חיים תקינים ויפים. אני נולדתי פגומה, אז אל תשווה את עצמך בכלל. לגבי להכיר את עצמך כחולה- כמה פעמים אני אספר לך שאתה פרימטיבי??? העולם התקדם מזמן, היום לכל איש הון שמכבד את עצמו יש את התרפיסט שלו, והוא -
Edit חח את הורגת מצחוק אם לא טיפולי אז לפחות סטנדאפיסטית
בכל אופן אז את מודה שאני לא חולה! לגבי האמפתיה שאין לך- תרשי לי לפקפק בזה דבר ראשון: דבר שני אם את טיפוס חוקר אז אולי תוכלי להיות חוקרת בתחום נשמע מתאים.. לגבי העצות שלך- אנסה ליישם, וכבר מנסה חלק, אבל בסוף אין לי באמת שליטה על המחשבות.. לגבי אכילה-ושינה- לא מצליח כבר שנים לישון כמו שצריך בדכ שלוש ארבע שעות בלילה ועל אוכל עדיף לא לדבר.. תודה רבה בכל מקרה!! ואגב- לגבייך- 25 זה ממש צעיר כל החיים לפנייך מה את יודעת מה תהיי בסוף.. אולי תפגשי מישהו שמתמודד גם ותתחתנו ויהיה לכם ילדים ותלמד
-
Edit אתה לא חולה. מי שיש לו כאב בציפורן הוא לא חולה. אבל הוא סובל, ומבקש מזור.
אני מאוד מאוד מזדהה עם מה שכתבת בפרט החלק הראשון. כי אני בכל אופן מתמודד נפשית, ואת זה אף אחד לא רואה עליי. אני נראה בחוץ רגיל לחלוטין אולי אפ' סבבה.לומד תואר וכו' אבל כל העולם הפנימי של התמודדויות הנפש שלי חוץ מכמה בודדים אף אחד לא יודע. אז יוצא שאני חי כמו ב 2 עולמות, עולם רגיל, ועולם מתמודד פרוע, הזוי ולא מובן. אני גם נמצא בחברה יותר שמרנית ששם לא מדברים על "בעיות נפשיות" וההסתרה הזו זה אחד הדברים הקשים בחיי!!
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחואני מבינה שזה קשה ומעיק לחיות בהסתרה, כי בעולם החיצוני לא יודעים עליך דברים פנימיים חשובים, אתה לא רוצה שיידעו ואתה צריך לפעמים להסתיר ולהעמיד פנים שהכל בסדר.
יותר קל שיידעו. אבל אז יש את הפחד, מה יחשבו עלי ואיך יתנהגו אלי אם יידעו.
שאלת אם זה נורמלי? אני חושבת שכל אחד מסתיר משהו כזה או אחר. העניין הוא כמה ועד כמה המידע הזה משמעותי.
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחואלה שאלות טובות. לא בטוח שאפשרי לשנות אבל עצם השאלה מה הייתי רוצה.. חח זה בעייתי כי גם מעצמי מסתיר לא מעט. הכחשה כזאת. כמו כל בני האדם בעצם. כיוון מעניין אבל... שוב תודה!
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו