sap3

היי לכולם :) אז אחרי מספיק זמן שדחיתי את זה, סוף סוף אזרתי אומץ והלכתי להתייעץ עם הרופאת משפחה שלי לגבי המצב הנפשי שלי ומה אפשר לעשות כדי לשפר אותו! באתי באמת אופטימית- הנה, סוף סוף אזרתי אומץ ומעכשיו אני לאט לאט אתחיל להרגיש טוב יותר, תחושת העצב תקטן ואני ארגיש יותר טוב! האמת שדי התבאסתי ממנה, כשהיא התחילה לשאול כל מיני שאלות בשביל לנסות להבין את המצב שלי היא שאלה את כולן על דרך השלילה- "נכון אין לך התפרצויות בכי פתאומיות?" "את ישנה טוב בלילה, נכון?" "נכון אין לך מחשבות אובדניות? היו עוד כמה שאלות שעל כולן בלב עניתי בחיוב, אעוד...

הבנתי שלדבר עם מישהו קרוב אליי יכול לעזור למצוקה ולשפר את ההרגשה. אז אתמול (אחרי כמה כוסות יין שיתנו לי אומץ לעשות את זה) שלחתי הודעה לידיד ממש קרוב שלי שמכיר אותי המון זמן. שפכתי את הכול, כול מה שאני מרגישה ומה שאני חווה, את כל התסכול. ממש פחדתי לשלוח את ההודעה כי מה הוא צריך את הצרות שלי על הראש שלו? אחרי ששלחתי את ההודעה ישר כיביתי את הטלפון, לא יודעת למה, כנראה שפחדתי ממה שהוא יגיב. לצערי הפחד שלי היה מוצדק. הוא לא הבין כלום. הוא שלח לי הקלטה מאוד ארוכה שאמר שהוא ניסה להתקשר כמה פעמים אבל אין מענה ודיבר על מה שכתבתי לו. ועוד...

היי, אני חדשה כאן... עברתי על חלק מהשיחות ולא מצאתי משהו שקצת ירגיע אותי... אז בגדול הייתי אדם מאוד שמח ואופטימי, שצוחקת מהשטויות הכי קטנות שיש ותמיד גורמת לאנשים סביבי להיות יותר שמחים ולהעלות חיוך. עד שהשתחררתי מהצבא למציאות הקורונה. בהתחלה הייתי אבודה ולא היה שבוע שלא הייתי בוכה סתם ככה באמצע היום (רציני, סתם ככה הדמעות היו יוצאות והרבה פעמים לא הצלחתי להשתלט עליהן). בשלב כלשהו אחרי שהבנתי שלכולם קשה אז ניסיתי להתאפס על עצמי ולחשב מסלול מחדש במציאות הזו. נרשמתי ללימודים אבל הייתה לי תקופה של מעל חצי שנה שפשוט הרגיש כמו בזבוזעוד...