ש 33

כתבתי על עצמי בעבר ואין לי סבלנות לפרט, ברקע מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית ופוסט טראומה. טופלתי בעבר בסרקוול 300 שהפך אותי לזומבי חסר כל רגש והפסקתי את הטיפול. קצת לפני תחילת הקורונה הפסקתי את כל הטיפולים והרגיש כל כך נכון. טריגר של מוות פתאומי של אדם קרוב עירער אותי לחלוטין לקח לי שנה עד שמצאתי תור לפסיכיאטר שרשם לי דפלט 200 וסרקוול 25, אני לוקחת כל יום בלי לפספס כבר מעל חצי שנה. אבל אני מרגישה, אני מרגישה את המאניה שהיא כמעט ומשתלטת ועכשיו הדאון קשוח, אני רק בוכה , חסרת ביטחון ובעיקר בודדה. ברור לי שהטיפול לא עובד,למי פוניםעוד...

הפסקתי כדורים לפני 8 חודשים והצלחתי להתמודד כל כך יפה! לא היה קל אבל לפחות הייתה הרגשה שהמלחמה משתלמת. לפני 7 שבועות , אדם שגר דלת ממני נפטר בן 38 הלך לישון ולא קם, הותיר אחריו אלמנה עם תינוקת בת שנתיים ותינוק בין 3 ימים. אני טיפלתי בגופה באותו יום... ניקיתי סביבו, תלשתי את אשתו הבוכה ממנו, עצמתי לו את העיניים וכיסיתי אותו. כל זה נעשה בקור רוח , אחר כך טיפלתי בכל מי שמסביב , הקשבתי וניחמתי. ואז האסימון נפל, גם אני חוויתי אובדן וגם אני ראיתי מראות קשים. אבל לי אין עם מי לדבר , אני בסביבה כזו אטומה שכאילו המחלת נפש שלי בכלל לא קיימת. העוד...

קשה לקום בבוקר, כאילו אין טעם. אני רוצה עוד! אני רוצה להיות מאושרת, אני רוצה להסתפק במועט ולהודות על מה שיש לי. אבל כל הזמן אני מרגישה שחסר לי, שחסר לילדים שלי ושאני לא מספיק טובה. אני לא מצליחה להתנער מהרגשות האלה. למה כולם מחייכים ורק אני דומעת ולמה אני רק מתלוננת! אוף, איך זה יעבור

אני מוכרת עם מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית ופוסט טראומה. בנוסף "חוגגת" שנה וחצי בלי סמים. אני חזקה , רוב הזמן. ועכשיו אני גם בלי טיפול תרופתי. נשואה+3. אז בחלק מהזמן שאני פחות חזקה , אני קולטת כמה אני לבד, אין לי למי לפנות, אין מי שיבין, אין מי שרוצה להקשיב. כואב לי, קשה לי ואין לי על מי לשים ראש ופעם אחת לתת לעצמי לא להיות חזקה. זה מתיש!

אחרי כל כך הרבה נפילות, הרחקתי ממני כל אדם קרוב שהיה לי. אני חיה במשק של בעלי ומוקפת במשפחה שלו. אני כמעט בטוחה שהנישואים שלי נגמרו, אני כבר תקופה מרגישה לבד, הוא לא מסוגל להכיל שמינית מהבעיות הנפשיות שלי ועד עכשיו הצדקתיי אותו. 9 שנים 3 ילדים ואני כל כך לבד שזה כואב בכל חלק בגוף, אין לי עם מי לדבר ואף פעם לא הייתה לי כתף לבכות עליה. העיניים נפוחות מבכי וכל מה שאני רוצה זה חיבוק ושיגידו לי שיהיה בסדר. חוויתי כל כך הרבה כאב בחיי והלבד כואב יותר מהכל. אני מניחה שבעלי ניסה לתקופה לתמוך בדרכו אבל התייאש ממני.... איך עוצרים את הדמעות?

היי, בת 33 , נשואה +3 אני מאובחנת כבר 4 שנים עם מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית ופוסט טראומה. 3 וחצי שנים לקחתי סרקוול מה שהפך אותי לכהת חושים ורגשות. הפסקתי את הכדורים מבחירה של להרגיש שוב. ועכשיו אני מרגישה הכל ובעיקר דיכאון , חרדה, שנאה עצמית. אני לא במקום של לפגוע בעצמי, באמת שלא. אבל איך חיים עם תחושות הכישלון כאמא וכאדם? עם החרדות הבלתי פוסקות על מה יהיה הלאה ושאין שום אור בקצה המנהרה. חשבתי שאני אהיה יותר, אני רוצה להיות יותר ואני לא מצליחה! ועם כל ניסיון , ההתרסקות כואבת פי כמה. אני מתגעגעת לאני של פעם, אני מתגעדעת לחיעוד...