AnimeBoy

אני מרגיש יציב יותר מתמיד, חזק מתמיד, מבחינה חיצונית הכל משתפר והולך יותר טוב עד שמגיע נושא הזוגיות. בא לי זוגיות אבל מצד שני אני נגעל מהעולם ולפעמים גם מעצמי. אחרי 24 שנים בעולם הזה להתחיל עם מישהי כבר הפסיק להיות כיף. או מרגש. או חדש. זה הפך לשוק בשר כשהבשר עצמו חסר טעם. סתם שריר לעוס ומת. זה מתסכל כל עולם הרווקות הזה. זה מגיע למצב שאני נגעל מעצמי רק בגלל שאני מתחיל עם מישהי כי אני יודע בתוך תוכי שהיא לא מעניינת אותי וכנראה שגם לא תעניין. ואם היא כן אני זה שלא יעניין אותה. אבל אם לדבר תאכלס אני חייב זוגיות. לא בגלל החורים שיש ליעוד...

מעניין אותי לדעת מהו הטריגר העיקרי שחוויתם שהוביל להפרעות אכילה ובאיזה גיל בדרכ זה מתפרץ

הייתי אצל פסיכולוג אחרי שנה שלא. ולאחר פגישה אחת הספיק לי להבין שכל פעולה ובעיה שלי בחיים מתקשרת לחרדת נטישה. ולאט לאט נופל לי האסימון עד כמה החרדת נטישה שלי קשה. אבל. אני באמת לא מעוניין ללכת עוד לפסיכולוגים. זאת תמיד אותה חוויה. מכירים, הפסיכולוג נחמד ומקבל את כל מה שאתה אומר לו ואז ב5 דקות האחרונות האישיות שלו משתנה, הוא ניהיה עצבני בתנועות גוף שלו ולי מרגיש שכל מה שהוא רוצה זה את הכסף ושהפגישה תסתיים. עכשיו אני מבין שזאת העבודה של הבן אדם, וזה לגיטימי אבל מצד שני - זה לא הבן אדם שאני מוכן להפתח בפניו. כל פעם מחדש זה קורה לי עם פעוד...

טוב סוף סוף אני מוכן לנסות לגשת לטיפול. רק השאלה היא איפה כדאי ולמה?

לפני שנה וחצי יצאתי עם חברים, מישהי הצטרפה אלינו, ואיך שהסתכלתי אליה בום. עכשיו זה לא בום "של עד כמה היא יפה" כי יש מלא בחורות יפות בארץ. הרגשתי בום ולא הבנתי למה ואיך. אחר כך יצא לנו לדבר פה ושם בשנה וחצי הזאת ולאט לאט התחיל ליפול לי האסימון ללמה קרה הבום הזה. פעם שמעתי משפט שאומר :"אנשים עם טראומות נמשכים אחד לשני". ולאט לאט ככל שאני מגלה עליה יותר דברים זה נראה "כביכול" שאנחנו שני אנשים שעלולים להתאים אחד לשנייה. אבל לא עכשיו. אני לא מעוניין לצאת איתה.אני עדיין לא במצב מנטאלי מספיק טוב. וגם היא. אני מעדיף לבוא לזה ממקום יותר נקיעוד...

אני זוכר שלפני 3 שנים כשהלכתי ברחוב הייתי מלא בעצבים ושנאה. הלב שלי היה כל כך חשוך שכמעט בכל פעם שיצאתי החוצה נאלצתי לתת אגרופים בכל הכוח לעמודי תאורה. רק כדי שהכאב יקבל ביטוי ויפסיק לאכול אותי מבפנים. וואלה אני חייב להודות שהיום כשאני הולך ברחוב, ואני ממש שמתי לב לזה בחודש האחרון, כן עדיין עצבים ושנאה קיימים בי אבל הם ברמות הרבה יותר נמוכות ממה שחוויתי לפני 3 שנים. וזה מזכיר לי מצד אחד עד כמה הבסיס שלי בתור בן אדם השתנה, ועד כמה היה לי קשה לחיות עם עצמי בעבר. ושאין פלא שעם רגשות כמו שחוויתי אז הייתי במקום כל כך נמוך וללא תקווה.

השנה אני חושב שממש התבגרתי. ולאו דווקא במובן החיצוני של "עבודה זוגיות וכול'". אלא מהבחינה הפנימית. אני מרגיש שאני מבין את העולם בצורה הרבה יותר עמוקה ועניינית, ובו זמנית מסוגל להתמודד בצורה קצת יותר טובה עם "הפרעת האישיות הגבולית" שיש לי. מאז שהובחנתי לאט לאט למדתי איך להתחיל ולחיות עם זה. אבל עם זאת אני עדיין מרגיש ממש מאחור לעומת שאר בני 24. לצערי אני בן אדם שהתפתח ממש מאוחר. לא ממש הייתי בקשר עם אנשים, ודברים כמו אמפטיה, רצון לזוגיות, או רצונות כלשהם קרו לי רק בגיל 18. שזה אולי 4 שנים מאוחר מהרגיל. ואני מרגיש שאת ה"4 שנים האלו" אניעוד...

בקצרה בגיל 19 כל מי שהכרתי והיה קרוב אליי נטש אותי (חוץ מהמשפחה), ומאז אני מרגיש ממש ננעלתי מבחינה רגשית. כאילו שלא קיימת בי יותר היכולת לפתח רגשות לאנשים או סתם להתחבר אליהם. עכשיו השאלה היא האם דיברתי עם מאות אנשים שלא נכונים ולא מתאימים לי, או שבאמת משהו לא בסדר בי ואני באמת לא מסוגל להתחבר לאנשים. האם זה הגיוני בכלל?

יש לי הפרעת אישיות גבולית. ובכל פעם שאני עושה פעולה שהיא לא מושלמת, אני ממש מתחיל לשנוא את עצמי. ואני יכול להשתמש בדוגמא הכי פשוטה "לא לומר לשכן שלום כשאני פוגש אותו במעלית" הדבר הכל כך פשוט הזה יכול ללוות אותי ימים, שבועות, ואפילו חודשים. וזה רק דבר מאוד מזערי אז מן הסתם אני כל יום שעה שעה סוחב על עצמי כל כך הרבה מקרים שלדעתי לא התנהגתי בהם בצורה הכי טובה או מוסרית וזה תאכלס... הורג אותי. השנאה הזאת.. אפילו כשיש את הדיאלוג העצמי הזה בראש - גם אם בדיאלוג אני לא "יורד על עצמי", אני מרגיש שהגוף שלי פיזית תוקף אותי בכל פעם שאני נזכר במקעוד...

2000 צעירים בני 16-18. זה כל מה שהיה צריך כדי להדליק אתמול את הארץ למסע נקם בין יהודים וערבים. בתקופה הזאת אנשים מאחורי הקלעים מסיתים צעירים יהודים וערבים אחד כנגד השני ובעקבות כך הקרע בארץ רק הולך וגדל. אל תיגררו לשנאה הזאת. בסופו של יום נצטרך לחיות ביחד ו2000 ילדים מוסתים לא יכתיבו לנו לאן החברה שלנו הולכת ככלל. תשמרו על עצמכם ותנו למדינה לטפל בארגונים שמסיתים את אותם הילדים.

בשנים האחרונות תמיד יש לי את המחשבה האובססיבית הזו שכולם רוצים לפגוע בי. וזה מגיע לסיטואציות בחיים שאני לא מסוגל ליצור קשרים אנושיים מבלי לברוח (שמה אפגע), אני לא מסוגל לסמוך על אנשים (אפילו לא על המשפחה), וזה רק מתדרדר משנה לשנה. תמיד הייתה בי את התחושה הזו שכולם במובן מסויים עלולים לפגוע בי אבל בשנים האחרונות מספיק לי רק להסתכל על מישהו ברחוב כדי לחשוב שהוא שונא אותי ורוצה שאמות.