She’d let go of my hand. She wouldn’t say why. It was about a year ago.
I had about 3 weeks to prepare myself, but I didn’t know how, nor did I want to.
I was confused.
I wasn’t ready- She said so herself. She said I needed more of her support, we’ll meet twice a week starting soon, and I believed her. I trusted her. But then she left me with nothing. I made room for a change and made myself cultivate some hope, but without any explanation she suddenly abandoned the ship. Abandoned me. I couldn’t be angry with her, because I trusted
לא הבנתי, אז מה עושים?
- משטרה? לא.
- מד״א? רק אם כבר פגעת בעצמך מספיק כדי להצדיק צורך בהתערבות רפואית.
- פסיכיאטרים? עובדים תחת מגבלה משמעותית של עומס על מערכת בריאות הנפש.
- מחלקות האישפוז לנשים (עם C-PTSD)? יש (למיטב הבנתי) רשימות המתנה ארוכות.
- מוקדי סיוע? יכולים להציע עזרה מוגבלת ונקודתית בלבד.
-אז מה כן?- השוטר, כמו שאני מבינה את זה, לא הרג אותה לבד. היו לו שותפים… מכל רוחבה ועומקה של המערכת.
זה מאוד מלחיץ להבין שהיא זעקה לעזרה, נענתה ברשע ואטימות, ולמרות שהיא לא רצתה למות, רק להפסיק את הכאב, הניחו לה למות. היא התחננה ע
אני מרגישה שאני חיה בוואקום. בועה אטומה. אין כאן אף אחד אבל זה בסדר.
אין כאן כלום. אני ממלאה את הריק בצבעים, צבעי מים.
מתוך הכתמים פרח מתהווה ונוצר. פרח צהוב יפה, עם עלים גדולים, ואז הוא נמס מחדש לכתמי מים צבעוניים.
כתמי צבעים נוספים לדף, הרטוב ממים חיים, בטיפות גדולות, מתערבלים אחד לצד האחר, מתאחדים בגבולות, פולשים זה לתוך האחר. אני מצטמררת. איך יש להם אומץ לגעת, לאבד את עצמם זה לתוך זה, להשתנות.
לצפות בזה קורה, אין שליטה.
את התכלת אהבתי במיוחד. גם את הסגול-הכחלחל הבהיר. האדום הרג אותם ומת בעצמו אחר כך. אין דרך חזרה.
התכלת
מערכות יחסים, קשרים, אינם דבר קבוע, וטוב שכך.
כשיכולתי להרשות זאת לעצמי, חייתי בבדידות מזהירה.
זה היה המקום הבטוח שלי.
קשרים, מערכות יחסים, היו עבורי התהלכות בעלטה כמעט מוחלטת, כשאני במתח, עירנית ודרוכה-
ערוכה לספוג פגיעה לא צפויה בכל רגע נתון, משתדלת לשמור על עצמי, ולשמור על שיווי משקל, בידיעה שאני מהלכת על קרקע לא יציבה, הרועדת תחת רגלי, שמבקשת למצוא את הרגע הכי לא צפוי, לנסות לנער אותי ממנה.
היו היתקלויות ארעיות ברות-חלוף באדיבות וטוב לב. זה אף פעם לא היה אישי. לא הטוב ולא הרע.
ידעתי שאין טעם לנסות להיאחז בדבר, ואין טעם לא
אנשים חושבים שאני מסרבת לסלוח. אבל אף פעם לא כעסתי.
אנשים, אפילו היא, חושבים שאני מסרבת לסלוח. מאיימים עלי שבסופו של דבר רק בי זה יפגע, להחזיק רגשות שליליים.
היא נהנית מידי כמה שנים לכתוב לי איך היקום תמיד מעניש את אלה שלא סולחים, שלא שוכחים, שלא משחררים.
כדי להיחלץ מהבית שלה היא הייתה חייבת לברוח הכי רחוק, להתחתן עם מי שהיה מוכן לקבל אותה, וכדי לקבע את המצב, ללדת ילדים.
אז היא ילדה לו ילדה, אבל לא ראתה, אותי, או אותו, היא אהבה את שנינו בדיוק כמו שאסיר בכלוב אוהב סורגים…
היא אף פעם לא ביקשה סליחה, ותמיד היו תירוצים, או הכחשה, ל
שום דבר לא שלי. אין לי כלום ואני לא חלק מכלום. אני לא יכולה לאבד מה שאף פעם לא היה לי. אני לא שייכת ואין בי שום ערך.
כשהיא זרקה אותי, פצועה וחבולה, ליד השער הגדול, היא רק אמרה- אבא שלך רשם אותך לכפר הנוער הזה. השם שלך שם יהיה [x]. זה היה הגיוני. הוא ירצה לדעת שיש מישהו שמטפל (רחוק ממנו) בבעיה שהיא אני.
אחרי בערך שנתיים, לקראת סוף התיכון פתאום הבנתי שאנחנו בסוף השנה ואני עדיין לא יודעת את המערכת. איך אני אמורה לדעת לאיזה כיתות אני אמורה להיכנס מתי, ואיך למצוא את הכיתות האלה? ואיך להבין מה הזמן עכשיו ואיפה אני אמורה להיות כרגע? ואם לא
אין לי אוויר מרוב כאב ועצב
ואני כועסת על עצמי.
אני מבינה שכל פעולה אמורה להיות מלווה בהרגשה-
לקום בבוקר סקרנית או נלהבת או שמחה לקראת היום החדש,
להכין ארוחת בוקר מזינה מתוך אהבה,
להתלבש מתוך הנאה מהאסתטיקה של הלבוש והגוף,
לעשות דברים עם הילדה שלי מתוך שמחה, סקרנות, והתלהבות,
ללטף את הכלב ולשחק איתו באהבה ושימחה, להתענג על הטעם של הקפה,
ועוד מגוון גדול של הרגשות שאני אמורה להרגיש ולבטא,
אבל אצלי אין מקום לכל זה כי העצב תפס את כל המקום וממלא את כל הפינות,
אז אני מנסה לא להרגיש, אבל אני עדיין מרגישה אותו, ואין לי חשק לעשות כ
חידשתי קשר עם מי שהיו המשפחה המאמצת שלי 4 שנים, לפני המון שנים.
האמא והאבא היחידים שידעתי מעודי והאחים. סילקו אותי משם בלי לשאול אותם. קיבוץ של פעם… בהפתעה גמורה, וכולנו היינו בהלם.
הרגשתי כל כך פגועה אז והאשמתי את עצמי ובאותו זמן הרגשתי שנעשה לי עוול, אבל אולי בצדק, כי למה מראש חשבתי שאני בכלל ראויה לכל האהבה שקיבלתי?
ועכשיו דיברנו בטלפון, וקבענו להיפגש עוד 3 שבועות, והם פותחים לקראתי זרועות לקלוט אותי בחיבוק מאושר, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי,
כי אני כל כך פגומה, ״פגועת נפש״ ועדיין מרגישה כל כך לא ראויה,
ובו זמנית כל כך כמהה
לא קיבלתי קלפים טובים.
לא ניראה לי שאני הולכת לנצח, ובא לי לפרוש מהמשחק.
אבל, לצאת עכשיו? זה אומר לעזוב כשכולם עדיין בפנים ואצטרך ללכת מכאן הביתה, לגמרי לבד, בחושך... זה מרגיש לי מפחיד. אז אני נשארת. כאן. בחיים. בקזינו הצבעוני הזה. אבל כבר לא אכפת לי יותר,
אז כבר יש הרבה פחוץ לחץ.
או אולי פשוט לחץ מסוג אחר.
אני מתחילה להתבונן סביבי בסקרנות זהירה. אנשים מאמינים לפוזה של עצמם. מרעילים את עצמם בסיגריות מפונפנות, אלכוהול, שיחות חולין מזוייפות.
קוברים את הזהות האותנטית שלהם מתחת לכובעים מגוחכים.
הכובע שלי פחות טרנדי, ואין בו שפנ
אני בורחת מהחיים שלי, כאילו משהו שם לא בסדר, אבל לאן שאני בורחת? שם באמת לא בסדר! ממה את בורחת? למה נבהלת כל-כך? תחזרי חזרה! תהפכי את זה לשלך. זה שלך.
Reclaim what’s yours!
האנשים ההם כבר לא חלק מהחיים שלך.
את כבר לא הילדה ההיא.
עכשיו זה את ומה ששלך ומה שאת יוצרת והם לא כאן יותר, אז תתפרעי... לא אל תתפרעי. מופרעת. לא שפויה. תירגעי.
הכל שלך. לא יקחו לך. מותר לך. קדימה... תאשרי את הבעלות שלך על החיים שלך. על הגוף שלך. על המחשבות שלך. בעלות. לבעול. להיבהל. שונאת מילים. בראש שלי אין מילים. רק צרחות. אני רוצה להיעלם. להסתיים. אני כבר
אכן עצוב ונוגע ללב - אבל מאוד מרגש ...
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוכתבת דברים מעומק ליבך.
אני מרגישה דרך המילים שלך את הקושי והכאב.
יש לך רגשות שונים, געגוע, תלות, הערכה, יחד עם עלבון, כעס גם עליה וגם על עצמך.
טוב שאת כותבת ומבטאת את הרגשות שלך.
הייתי רוצה שלא תכעסי על עצמך ?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו