Tengo miedo. I’m scared.

LaLuna · 2021-06-26T10:09:35+03:00

חידשתי קשר עם מי שהיו המשפחה המאמצת שלי 4 שנים, לפני המון שנים. האמא והאבא היחידים שידעתי מעודי והאחים. סילקו אותי משם בלי לשאול אותם. קיבוץ של פעם… בהפתעה גמורה, וכולנו היינו בהלם. הרגשתי כל כך פגועה אז והאשמתי את עצמי ובאותו זמן הרגשתי שנעשה לי עוול, אבל אולי בצדק, כי למה מראש חשבתי שאני בכלל ראויה לכל האהבה שקיבלתי? ועכשיו דיברנו בטלפון, וקבענו להיפגש עוד 3 שבועות, והם פותחים לקראתי זרועות לקלוט אותי בחיבוק מאושר, ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, כי אני כל כך פגומה, ״פגועת נפש״ ועדיין מרגישה כל כך לא ראויה, ובו זמנית כל כך כמהה לקשר הזה, שאני בכלל לא יודעת, איך לעשות? אף פעם לא יצרתי קירבה נפשית לפני או אחרי הקשר שהיה לי איתם, חוץ מאשר עם הילדה שלי, וגם איתה אני אמנם מפגינה התנהגות לפי איך שזה אמור להיראות ולהרגיש, נותנת כל מה שלא היה לי, כל מה שילדה צריכה כדי לגדול שמחה ובריאה, רוצה בשבילה את הטוב ביותר, הופכת את עצמי לטוב ביותר עבורה, אבל בתוכי אני תמיד מאוד מנותקת וחסומה ועצורה. בתוכי למדתי לזהות רגשות, אפילו (כמידת יכולתי) לבטא רגשות, אבל לא להרגיש אותם ולא להתמודד איתם. זה מאיים ומציף וכאוטי. איך אני יוצרת קשר מחדש עם משפחה נורמלית ונהדרת, בצורה נורמלית וחיובית וטובה, ובונה קשר, ומטפחת קשר, ומצליחה להביא מתוכי צד שיכול להתאים ולהיבנות ולטפח ולשמוח ולשמח בקשר כזה, להנות ממנו, ושגם אחרי שהקשר חודש ימשיכו לרצות אותי, כשאני כל כך אוטיסטית (ולא רואים עלי), ועם פוסט טראומה מורכבת, ועבר מאוד מאוד קשה, ועם נפש מפוצלת בהפרעת זהות דיסוציאטיבית, וכל כך נואשת לקשר הזה, וכל כך כל כך פגומה!!! זרמתי עם הנסיבות, למצב שבכלל אין לי שום דרך וכלים להתמודד איתו, ואני מרגישה לגמרי אבודה.