אין לי אוויר מרוב כאב ועצב
ואני כועסת על עצמי.
אני מבינה שכל פעולה אמורה להיות מלווה בהרגשה-
לקום בבוקר סקרנית או נלהבת או שמחה לקראת היום החדש,
להכין ארוחת בוקר מזינה מתוך אהבה,
להתלבש מתוך הנאה מהאסתטיקה של הלבוש והגוף,
לעשות דברים עם הילדה שלי מתוך שמחה, סקרנות, והתלהבות,
ללטף את הכלב ולשחק איתו באהבה ושימחה, להתענג על הטעם של הקפה,
ועוד מגוון גדול של הרגשות שאני אמורה להרגיש ולבטא,
אבל אצלי אין מקום לכל זה כי העצב תפס את כל המקום וממלא את כל הפינות,
אז אני מנסה לא להרגיש, אבל אני עדיין מרגישה אותו, ואין לי חשק לעשות כלום, כי רק לפ